בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית יש מעט מאוד זמרים שהגיעו למעמד הנכסף של כוכב אצטדיונים. ובחבורה המצומצמת הזו, אחרי עידן שלום חנוך ושלמה ארצי, הגיע העידן של אייל גולן וקובי פרץ. אותו קובי פרץ שגדל בשכונת כפר-שלם הענייה בדרום תל אביב, ונתן אמש, בהיכל נוקיה, מרחק עשר דקות משם, מופע ברמה בינלאומית גבוהה, שהזכיר מופעים של כוכבי פופ עולמיים.
שימו אותו מול נוקיה מלא או בבר-מצווה של שלופים - הוא נשאר מקצוען
נכון להיום, קובי פרץ הוא האמן הישראלי היחיד מאז "היי פייב" שיכול להגיד לקהל שלו "שירו איתי, נוקיה".
לא מצדה, לא קיסריה, לא היכל התרבות ולא ניצנים. היכל נוקיה, מלא ב-8000 קוני כרטיסים מאושרים עד הגג, שצעקו כל הערב בקצב "קו-בי פ-רץ!".
צעקו ועודדו את הגיבור שלהם בקריאות שהיו שמורות כאן עד עתה בעיקר לכוכבי מכבי תל אביב הגדולה. נדמה שמאז שאראס ואנתוני פארקר (ופול אנקה) לא הופיע בהיכל כזה כוכב גדול.
פרץ מתחיל את הערב בחליפה לבנה וז'קט לבן תואם. בהמשך יירד הז'קט, תרד החליפה ובסוף הוא יישאר בטי שירט. אבל ההתרגשות שלו לא תרד. פקעת של רגשות האיש, מלא עד הסוף, חוזר ומודה לבורא עולם, לאמא שלו, למנהל האישי ("זה לא אמיתי, יוחאי, זה לא אמיתי") וכמובן לקהל. ההתרגשות, אם היא משפיעה על השירה שלו, זה רק לטובה. פרץ הוא מקצוען. הקול שקיבל מאלוהים הוא מתנה ענקית, שהביאה אותו עד הלום. שימו אותו מול היכל מלא באלפי מעריצים או בבר-מצווה של שלופים – ותקבלו את אותה תוצאה – זמר תותח, אדיר, עם קול מוצק כבטון, חותך את האוויר כמו גרזן, ישר לתוך הלב, משדר ישר לנשמה. לא זז הרבה מהתדר הקבוע שלו.
הייחודיות שלו היא בהטמעת הפופ המערבי לתוך הים תיכוני
עבור מי שאוהב אותו, את התדר ואת השירים שלו מדובר בחגיגה ענקית, אבל גם מי שפרץ הוא לא מנת הסביח שלו – לא יכול שלא ליהנות. מהשואו, מהעוצמה, מהגודל, מ-20 נגנים על הבמה, משלוש זמרות ליווי וזמר ליווי (מישה קירקילן, מגמר כוכב נולד 3). מרקדניות ששוב ושוב סובבות את פרץ וצובעות את הרקע שלו.
ממסך לדים רחב יריעה באחורי הבמה, שסיפק אפקטים ויזואליים חזקים, מפירוטכניקה שכללה להביורים וזיקוקים, מתאורה באמת מצוינת. מסאונד משובח, שמבליט את הקול האדיר ומסובב סביבו רית'ם סקשן, וחטיבת כלי נשיפה, וחטיבה של מיתרים, ודרבוקה, וגיטרות חשמליות. ומפרץ עצמו, שהוא כיום אחד מכוכבי הפופ המובילים במדינה, אם לא הגדול שבהם.
להיטי פופ ים-תיכוניים עם דרבוקה וגיטרה חשמלית כמו "בואי ונרקוד הלילה", "אני לא בן של מלך" או "ילדונת" יש גם למתחרים הרבים שלו, אבל הייחודיות של קובי פרץ היא האופן שבו הטמיע היטב אלמנטים של פופ ודאנס והאוס ורוק מערביים לתוך הים-תיכוני. הבלדות הרבות והיפות שהוא שר ("אולי", "כמה אהבה", "אני אוהב אותך כל כך", "האחת של חיי") הן בלדות-פופ-רוק פר-אקסלנס, עשויות היטב, קיטשיות במידה, שמזכירות בלדות גדולות של זמרים אירופאים מובחרים, מחוליו איגלסיאס הספרדי עד הסקורפיונז הגרמנים. אין קשר בין אותן בלדות - שכל הקהל שר במקהלה - לבין מוזיקה מזרחית, שבערב הזה מהדהדת מרחוק, משנות ה-80' הישנות.
הוא לא זמר מזרחי, אלא מלך של מוזיקת מיינסטרים
גם על מחצית מהנאמברים המקפיצים של פרץ קשה לומר שהם מוזיקה מזרחית. אלה להיטי דאנס והאוס וקלאב טראנס ("כל הכוח", "אהבה תנצח"), לא תמיד מעודכנים מבחינת הצליל, שמרימים את הקהל באוויר, עם קישוט של כינורות מסלסלים והקול של פרץ, שגם הוא מסתלסל בהם לעיתים.
זה קורה, לדוגמה ב"בלבלי אותו" שחיבר גלעד מסאמי, שהופך בערב הזה למיני-יצירת פופ שמחברת על מ'קצב הדאנס-האוס את הדרבוקה והגיטרה המסורתיים עם קטע מעבר יפה של כלי הנשיפה וכלי המיתר. זה קורה ב"תני לי לאהוב אותך" שמתחיל בפיצוץ של קלאב-טראנס וממשיך בדיסקו-דאנס לטיני שמזכיר מאוד את "Living La Vida Loca" של ריקי מרטין.
לכן פרץ, במובהק, הוא לא זמר מזרחי, אלא מלך של מוזיקת מיינסטרים, נסיך של להיטים, דוכס של קיטש. הייחודיות הזו היא זו שגרמה לו להגיע לאותם קהלים רחבים, להתיישב על האהבה של אלפי המעריצים שעומדים עכשיו למרגלותיו ומריעים לו, ושרים את כל המילים, ונטרפים, וצועקים בשמו, ובתוכם אותן פרחות מהממות ביופיין שמאוהבות בו.
רגעי השיא: "יחד" ו"כמו אש"
במופע הזה לוקחים פרץ והמעבדים שאיתם עבד, עמית הראל ויעקב למאי, את החיבור עם פופ מערבי צעד אחד נוסף קדימה, ומשלבים בתוך חלק מהשירים ולפעמים גם בתוכם ציטוטים ממייקל ג'קסון, מנעימת "רוקי" מ"הוטל קליפורניה" בגרסת האנפלאגד של הג'יפסי קינגס. בין אם זה נעשה בכוונה מלאה ובין אם בקריצה - התוצאה משעשעת. למשל, כשבאמצע "כל הכוח" הלהקה עוברת לנגן את "Black Or White" של ג'קסון והרקדניות רוקדות עם כובעי מייקל. או ב"כל אחד" שנפתח ב"הוטל קליפורניה" או בהדרן השני, שנפתח בשריקה של "I Can't Help Fallin' In Love With You" שכתב פול אנקה לאלביס.
רגעי השיא של הערב הבלתי רגיל הזה נרשמו באירוח של אישתאר. הקהל קיבל אותה בהיסטריה בדואט "יחד", שכמעט פוצץ את המקום, ונרגע בשיר הסולו של "האור", במהלכו ירד פרץ לכמה דקות של הפוגה. רגע השיא השני נרשם בסיום ב"כמו אש", שהתחיל כמו נאמבר רוק כבד של להקות הענק מהסבנטיז, עם דיסטורשן עוצמתי, מיתרים חזקים, להביורים יורקים אש אמיתית, תאורה מהממת, תזמור כביר של מחזמר גדול מהחיים. פרץ והרקדניות נתנו בשיר הזה שואו ענק, שהמם את הקהל ואחר כך גרם לו לרקוד.
"רק כשהבן שלי נולד התרגשתי כמו שאני מתרגש הערב", אמר פרץ באחת ההפסקות בין השירים". המופע אמש, וזה של הערב, הם נקודות שיא בקריירה המקומית שלו, אולי במהפכה הים תיכונית כולה. הילד מכפר שלם מילא את היכל נוקיה, בעבודה קשה שנמשכה שנים, מבלי לוותר, מבלי להתייאש, עם המון אמונה בעצמו ובדרכו. אז מגיע לו, ובגדול. אבל מכאן והלאה נכונה לפרץ משימה קשה בהרבה - לשמר את מעמדו בטופ. עוד מעט גם אייל גולן יופיע בנוקיה. כוכבי אצטדיונים, כבר אמרנו.
