ירח ט"ו-באבי תלוי מעל ראשינו, גדול כל כך שאנחנו מרגישות שעזבנו את כדור הארץ, חוצות את החלל בדרך לכוכב אחר. כשאנחנו נכנסות לכוכב הלכת היכל מנורה מבטחים (שם נוראי לכוכב לכת, ועוד יותר נוראי להיכל ספורט), היישר לתוך הצלילים הכל כך מוכרים של "In The Realm Of", הלהיט הגדול ביותר של סיאם הנמצאים על הבמה, אנחנו מבינות שהיה זה רק מסע בזמן. ג'ף שפירו והדר גולדמן קוראים בשמה במקום חשוך יותר, הבס של יוסי פיין והתופים של דני מקוב עונים, הלב שלנו מתרחב קצת, מוצף זיכרונות. זה רק הגיוני שברט אנדרסון יצעד לתוכו עכשיו.
אני עדיין זוכרת איפה קניתי את אלבום הבכורה של סווייד ב-1993 (בחנות התקליטים הקטנה פיקדילי, שהתחבאה בפסאז' ליד כיכר דיזנגוף); את הנשיקה האניגמטית על עטיפתו (וכל הדיבורים עליה, בכל מקום); איך נישאתי על גבי שיריו שוב ושוב ושוב ושוב, רודפת אחרי דרקונים (כל כך צעירה). ולמרות זאת, ההופעה הזאת, כבר החמישית שלהם אצלנו, היא הראשונה שאני נוכחת בה. למה? כמו שסיאם עונים - אל תשאלו אותי למה.
כל זה לא משנה, כי השנה היא שוב 1993. היא חייבת להיות, אחרת לא יכול להיות שברט אנדרסון נראה כמו שהוא נראה, נשמע כמו שהוא נשמע, רוקד כמו שהוא רוקד. מדלג על הרמקולים ובין הקהל כמו שהוא מדלג בין האלבומים, במינון נכון בין השירים המוכרים לפחות מוכרים. רעב לתשומת לב ואהבה ומגע, נוטף זיעה. אם זה שילוב של קוקאין ובוטוקס – אז תנו לי גם מזה בבקשה.
הווילונות העצומים הנפרשים מאחור מתחלפים בדימויים מוקרנים המשתנים משיר לשיר. חלקם סטטי, כמו הסוסים המלווים את "The Wild Ones" (עטיפת הסינגל, למעשה), וחלקם זז, כמו העיר המתגלה במראה פנימית של רכב ב"Filmstar", נוצצת תוך כדי נסיעה. הקול שלו נושא אותנו, ממש כמו פעם, הרחק הרחק על גבי השירים, עמוק ורך וקטיפתי כמו זמש.
ברט אנדרסון לא נותן לנו לשבת. זאת ההופעה שלו וכאן עושים מה שהוא רוצה, והוא רוצה שנקום, ונרקוד, ונזיע גם, לפחות קצת. הוא מתאמץ מספיק כדי שנציית לו, מסובב את המיקרופון בתנועות רחבות, מלפף סביבו את החוטים, החולצה שלו ספוגת זיעה. אז הכיסאות בהיכל נעלמים. במבט מלמעלה זה נראה כמו הופעת פארק, מיוזעת, נרקדת, מניפת ידיים.
כמו ברגע שבו הוא עלה לבמה בתחילת ההופעה, כך גם בהדרן הקצרצר – "Fashion" עם עזרה מהקהל ו"New Generation" המושלם, הוא נראה ונשמע לרגע כמו דיוויד בואי, אבל באמת. וזאת כנראה המחמאה הכי גדולה שמישהו יכול לקבל. תכף הם ייעלמו מהבמה, ואנחנו ניזרק החוצה אל המציאות הדוקרת של 2015. לפחות הירח עדיין כאן.
שני עניינים לסיום
- דוכן בירה אחד לאלפי אנשים, ברצינות? התור הנצחי שהתפתל ממנו ודרש לפחות חצי שעת המתנה שלח אותנו חזרה למושבים ואילץ אותנו לצפות בהופעה בלי טיפת אלכוהול בדם. ויש מעט מאוד דברים גרועים יותר מזה.
- קיימות אינספור אפליקציות דימר שמחשיכות מעט את מסך הסלולרי. אם אתם לא יכולים להתנתק לשעה וחצי מתמונות של סלט אנדיב באינסטגרם/סטטוסים זועמים בפייסבוק בלי להרים את הראש מהמסך ולראות אותה לרגע, לפחות תעשו את זה בלי לעוור את כל מי שבסביבתכם, זה לא מגניב ולא 1993. צ'ירס.
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני 
סווייד|צילום: אורית פניני