לפני עשור שנים בדיוק, במחצית השנייה של חודש מאי 2003, שודרו הפרקים הראשונים של "לא נפסיק לשיר - כוכב נולד", פרקי האודישנים של שי גבסו ונינט טייב, שסיימו בסופו של דבר על במת הגמר המיתולוגי ההוא בניצנים. אמש, אחרי עשור, אירח גבסו את נינט על במת הזאפה, במופע השקה לסיבוב הופעות חדש. וזה ממש לא מקרי, כי גבסו אירח את נינט גם בהשקת אלבומו הקודם "קראוון", לפני שלוש שנים וחצי, אז כתבתי עליהם: "מי היה מאמין שדווקא גבסו ודווקא נינט יהיו שני הקולות הרוקיסטיים האותנטיים של סוף 2009", ואמש בזאפה האמירה הזו נשארה בעינה, רק החליפה תאריך.
מה הוא מבחן האותנטיות? להוריד את הכיפה, להישאר אדם מאמין, ובעקבות זאת להסיר מרשימת השירים את "אלי אלי", אבל להישאר עם ,מישהו גדול" ו"שמור על האמונה" (שבוצע עם מיכה שטרית). אותנטיות זה להמשיך לשיר את "הייתי רוצה שיהיה לי נשק", כי אתה עדיין מאמין באנטי-אלימות, ומנגד להשמיט שירים שאולי כבר לא מייצגים את הדעות שלך על המדינה כמו "איש אחד" ו"לך לך" (מצד אחד), ו"שיר ארץ" (מצד שני). ואולי השירים האלה כן יבוצעו על ידי גבסו בסיבוב הנוכחי, קשה לדעת, כשצריך לדחוס להופעה אחת שלושה אורחים ולתת מקום גם לשירים שלהם.
מעבר לאותנטיות, שי גבסו הוא אמן נהדר, שהקריירה שלו נמצאת כבר שנתיים לפחות על פרשת דרכים. יש לו שירים חדשים, יפים לכשעצמם, אבל הוא לא החליט מה הוא רוצה לעשות איתם. מחליף מפיקים מוזיקליים, מתלבט, מנסה, תועה. תוסיפו לזה את החזרה בשאלה והגירושין ותקבלו אדם ואמן שממש לא היה סגור על עצמו לאחרונה, ורק עכשיו, אולי, אם המופע הזה ייצא לדרך ויצבור תאוצה, יתחיל להבין בכלל מי הוא ומה הוא רוצה להיות. וזה תלוי רק בו. כי הוא נמצא ב"טדי הפקות", שעדיין מהווה חממה מצוינת, וכמו נינט טייב ומארינה מקסימיליאן-קרני, שניצלו היטב את החממה הזו כדי להמשיך את החיפוש אחרי הכיוון הנכון לקריירה שלהן - כך גם לשי גבסו אסור להתייאש ולהמשיך לחפש, בסוף הוא ימצא.
במילים אחרות - שי גבסו צריך להיוולד מחדש - ולאו דווקא ככוכב. המקום המבולבל שבו הוא נמצא כרגע הוא אומנם בעייתי, אבל גם מהווה יתרון, כי יש לו מעין "דף חלק" ומכאן הוא יכול ללכת לכל מיני כיוונים. גבסו התמחה עד כה בגיוון, במנעד שירים שנע מ"יום ועוד יומיים" ועד "ארגזים" מ"תגידי לי את" ועד הקאבר ל"מרלן". מצד אחד זה מתאים להגדרת הישראליות, כי הוא כביכול יכול לפעול בכמה ז'אנרים ולהתחבר לכל מיני קהלים. מצד שני, ובהקשר הזה הוא מזכיר קצת את הראל מויאל - גבסו בלבל בעשור האחרון לא רק את עצמו, אלא גם את הקהל שלו, שלא יודע היום מי הוא האיש הזה שעומד מולו על הבמה? בלדיסט נוטף רגש, דוס מחמד בדימוס, רוקר בועט, זמר קאברים ששר בהפרש של רבע שעה גם זוהר ארגוב וגם ריהאנה? גם הקהל לא יודע היום מי זה שי גבסו ומה הוא רוצה מעצמו ומאיתנו.
אז מי הוא שי גבסו האמן? לטעמי מדובר ביוצר שיש לו די הרבה כלים טובים בארגז, למשל יכולת ליצור שירים מרגשים ולתרגם אותם לריגוש אצל הקהל דרך הרדיו והופעות. לגבסו יש גם נשמה של רוקר, שלא חושש להביע את מה שיש לו להגיד על החיים כאן - ויש לו מה להגיד, והוא עושה זאת לעיתים בחדות מצמררת. בנוסף, הכנות שלו ככותב וכמבצע היא יתרון גדול, כי היא אמיתית וכובשת. הוא גם בעל הומור עצמי מפותח - כפי שהוכיח האירוח הכה מיותר (או לכל הפחות מפוספס) של גורי אלפי בהופעה הזו. מה עוד? הוא עדיין נראה טוב וכעת גם רווק מבוקש, אם זה משנה למישהו.
אבל הכלי הכי חשוב של גבסו היה ונשאר התשוקה. צריך לראות אותו עוצם עיניים עם הגיטרה ביד ושר מעומק הלב, או משתחרר ורוקד כאילו הוא לבד בחדר ואף אחד לא רואה אותו. התשוקה הזו מובילה אותו למעשה אמיץ עד כדי התאבדות, כשהוא מגיש לקהל שירים טריים, עוד לא אפויים, מוציא אותם לאויר העולם דרך הבמה, נותן להם חיים, מנסה לספוג פידבק, להבין לאן כל זה הולך.
נינט טייב, כבר אמרנו, היא אורחת טבעית במופע שכזה. כשמיכה שטרית עלה לבמה שאל אותי מישהו מה לו ולגבסו. התשובה היא הבדידות. הן שטרית והן גבסו הם אמנים שהבדידות היא אלמנט מובהק ביצירה שלהם, היא מאפשרת להם לכתוב שירים עצובים ויפהפיים מצד אחד, ומצד שני להסתכל על העולם מהצד. כשגבסו שר עם שטרית "לפעמים הים שקט ואין גלים, גם אתה לפעמים, ומחר תזרח השמש מבעד לעננים ותרגיש יותר טוב תרגיש חמים", זה נשמע כאילו גבסו כתב את זה על עצמו. ואותו הדבר קורה כאשר שטרית שר עם גבסו את "שמור על האמונה, היא תשמור עליך" - מדובר במפגש של שתי נשמות בודדות שמנסות לנחם אחת את השנייה.
האירוח של גורי אלפי היה משעשע, אבל מפוספס לחלוטין. מה לשי גבסו ול"שיר המרגש" של אלפי מעבר לסחיטת צחוקים מהקהל, ולמה לקלקל את "יום ועוד יומיים", השיר הכי מרגש שגבסו ישיר אי פעם בחייו, עם המשחק המפגר של תנועות הידיים שמסבירות מה הולך בשיר? לעומת זאת, גורי אלפי הוא מוזיקאי וזמר עם יכולות בתחום הבלוז, הסול והאר אנד בי, כפי שהוכח כבר לא פעם בימי "פאנקנסטיין". אם, למשל, גבסו היה שר איתו את הבלוז של "לא על הלחם לבדו" או אפילו את "מראה" (או אם נהיה קיצוניים לרגע - גרסת "האחים בלוז" ל"אש") זה היה עדיף בהחלט.
הדמות התמירה של גבסו, שנעה על הבמה בגמלוניות מסוימת, חוסר הביטחון שלו, התנועות הלא תמיד ברורות, לצד האנרגיות שהוא מביא, ההיסוס וגם האומץ, כמו חייל שפוסע בגבורה לתוך שדה מוקשים, הזכירו לי משום מה את דמות ההלך-המשורר המפורסמת של אלתרמן, דמות שכה מתאימה לתיאור של גבסו בעשור האחרון, וכמוה כדאי לו לשנן את השורה: "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעויפו לרוץ, אל תניחי לו שיאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".
קטעים נבחרים מהמופע
בדרך אלייך
נשק
מישהו גדול
ארגזים
ארים ראשי
עם נינט טייב - במקומי
עם נינט טייב - כל הלבד
עם נינט טייב - פרויקט הספר הכחול
אין לי מילים
כל הימים
עם מיכה שטרית - באביב
עם מיכה שטרית - לפעמים
עם מיכה שטרית - שמור על האמונה
מרלן
המילים החסרות
עם גורי אלפי - השיר המרגש
עם גורי אלפי - יום ועוד יומיים
תגידי לי את
Diamonds