מצמרר. מטלטל. מפחיד. מפעים. מזעזע. מדמם. מעורר השתאות. וגם: מגלגל מצחוק. אלו רק חלק מהסופרלטיבים שעולים לראש כשמנסים לתאר את מסע ההופעות האחרון של ניק קייב, “Conversations With Nick Cave”, אשר בהופעה האחרונה שלו נכחתי בבריסל בסוף השבוע האחרון.
קייב, אחד המוזיקאים הנערצים בעולם, חווה לפני ארבע וחצי שנים טרגדיה נוראית: בנו בן ה-15 ארתור נהרג מנפילה מצוק ליד ביתם בברייטון, אנגליה. ניתוח שלאחר המוות גילה שהוא לקח אל.אס.די לפני מותו.
שנה לאחר המוות יצא אלבומו של קייב, "Skeleton Tree". אלבום קורע לב אפילו בסטנדרטים ניק קייבים. קייב - שמאז ומעולם נטה לצלול בשיריו לתהומות העצבות והחשכה - נשמע באלבום המופת הזה כמו אדם שאיבד הכל; הצלילים מתוחים, קולו שבור, והכאב – אין לו סוף. מספיק שתראו את הקליפ של "I Need You" כדי שתבינו.
לפני ארבעה חודשים יצא אלבומו האחרון של קייב, השני מאז מות בנו, "Ghosteen". הביקורות בכל העולם היללו את האלבום שמרגיש כמו יצירה של אדם שהסתכל למוות בעיניים, שקע למקומות הנוראיים ביותר, ואז הצליח לטפס חזרה. זהו אלבום מאוד אמביינטי, אוורירי, אווירתי, אקספרימנטלי לפרקים. וכמו תמיד עם ניק קייב - מלא בטקסטים מפעימים.
לפני שנה הכריז קייב על סדרת מופעים מיוחדת – "שיחות עם ניק קייב". הקונספט: מופע אינטימי, באולמות קטנים של עד 1,000 איש (קייב בדרך כלל מופיע באצטדיונים, ההופעה בישראל בחודש יוני הקרוב תתקיים באצטדיון בלומפילד). רק קייב והפסנתר, למעריצים שרופים בלבד. ובין שיר לשיר – הקהל מוזמן לשאול את קייב כל שאלה שהוא רוצה.
בצד אחד של הגלויה שמחלקים לקהל שנכנס להיכל התרבות בבריסל מופיע צילום של קייב, פניו מוסתרים מאחורי זר פרחים סגולים, מאחוריו וילון ורוד. בצד האחורי מופיע הטקסט: "אני מנסה להבין למה אני עושה את המופע הזה. אני מרגיש שמשהו בעל ערך יכול להיות מושג מדיאלוג פתוח וכנה ביני לבין הקהל שלי. אני רוצה להחזיר את החוויה של ההופעה למשהו גולמי וחשוף. האירועים הללו מרגישים כמו ניסוי חסר אחריות - אין רשת ביטחון - והם מחוץ לשליטה שלי. הם הרפתקה אינטימית בה כל דבר יכול לקרות. אני מקווה שזה יעמיק את הקשר ביני לבין הקהל שלי".
מדובר באמת באירוע חסר תקדים. אמנים בסדר הגודל של קייב בדרך כלל מאבדים כל קשר עם העולם האמיתי ככל שהם מתבגרים. קייב, בן 62, בעצם מבקש להסיר כל מחיצה בינו לבין הקהל שלו. הוא אומר להם "תשאלו אותי הכל. אני פה בשבילכם".
המופע הוא חלק ממהלך גדול יותר שקייב עשה בשנה האחרונה. הוא מספר שאחרי מות בנו הרגיש שהוא חייב להתחבר יותר לקהל שלו. הוא פתח אתר אינטרנט בשם Red Hand, והזמין את מעריציו לשאול אותו שאלות - בין אם אינטימיות ובין אם פילוסופיות על החיים ובכלל. בכל יום הוא הקציב לעצמו לענות לעומק לפחות על שאלה אחת. במשך השנה הצטברו שם עשרות אלפי שאלות. "השאלות ששאלתם, הטקסטים שכתבתם לי, גרמו לי לפתח מחדש חמלה גדולה כלפי האנושות", הוא אומר בתחילת ההופעה, "אני חושב שאתם השארתם אותי בחיים".
קייב עולה לבמה כשברקע נעימה מתוחה מתוך האלבום החדש. על הבמה: פסנתר, עוגב זהוב ענקי, וכ-100 אנשים ברי מזל שקיבלו כרטיסים מיוחדים לצפות בהופעה ממרחק בו הם יכולים לראות את טיפות הזיעה זולגות על פני האליל שלהם. קייב מספר שלא הסכים שבהופעות שלו יהיו כרטיסי VIP במחירים מופרכים. חלק מרוכשי הכרטיסים הרגילים פשוט צ'ופרו בלשבת סביבו בזמן שהוא שר.
הוא מתיישב על הפסנתר ופותח עם השיר "Papa Won’t Leave you, Henry", שנותן את הטון לשאר ההופעה – בעיקר שירים ישנים, כאלה שהוא ממעט לשיר בהופעות רגילות. אבל עד מהרה מתברר שהשירים הם החלק הפחות חשוב בהופעה הזאת, והחלק העיקרי הופך להיות השאלות מהקהל ובעיקר התשובות של קייב.
קייב מתגלה במהלך הערב כאדם מעורר השראה. לא שזה מפתיע, כמובן. הוא לא עושה הנחות לעצמו, ולא לקהל. הוא אומר שאפשר לשאול אותו הכל, והוא מתכוון לזה. חלק מהשאלות מגוחכות וקייב מגיב עליהן בנימוס אבל גם בציניות מתבקשת ("אני יכולה לעלות לחבק ולנשק אותך?", שואלת מישהי ממש בהתחלה. "לא, יש לי וירוס", הוא עונה ומיד מוסיף "אל תפחדו, לא הווירוס ההוא").
חלק מהשאלות פולשניות וגורמות לקהל להתכווץ ממבוכה, וחלק ממש ווירדיות ומפחידות (אישה אחת פוצחת במונולוג שאינו נגמר על פסיכופטים ועל חשיבותם לחברה. אחרי כמה דקות בהן הוא נע בחוסר סבלנות הוא קוטע אותה ואומר: "יש גם שאלה?". "כן, אני מתחילה לעשות פודקאסט על פסיכופטים, אני יכול לפתוח אותו עם שיר שלך?". "בטח", הוא מנפנף אותה. "באיזה שיר?", היא שואלת. "קחי את כולם", הוא אומר). אבל קייב מבקש מהקהל - "אל תשפטו את האנשים, זאת סביבה בטוחה, צריך הרבה אומץ כדי לשאול שאלות בפורום כזה".
"בתור מוזיקאי, עד כמה השקט חשוב בחייך?", הוא נשאל. "אני עושה מדיטציה 20 דקות בבוקר ו-20 בערב. אני ממליץ לכולם. זה באמת עובד". מישהו שואל אותו איזה שיר גורם לו לבכות, איזה שיר גורם לו לרקוד ואיזה שיר הוא מצטער שלא הוא כתב. "שיר שגורם לי לבכות הוא ‘To Love Somebody’ של הבי ג'יז. זה שיר יפהפה ומרגש על איך זה להיות גבר. אני באמת בוכה כשאני שומע אותו. מי גורם לי לרקוד? קיילי מינוג. לפעמים. ואיזה שיר הייתי רוצה לכתוב? זה קל, ‘To Love Somebody’".
אישה אחת מספרת לו בשיא הרצינות שהיא ראתה את ישו. היא הלכה ברחוב בבריסל וישו פשוט עבר מולה. קייב שואל אם הוא היה אדם לבן עם זקן והיא אומרת שכן. הוא מחניק צחוק ואומר שהוא אמנם מקנא בה, אבל הוא היה מעדיף שלא לפגוש את ישו. הדמות שהכי השפיעה עליו, והוא שר עליו הרבה בשיריו, אבל הוא לא נוצרי וכל מערכת האמונה שלו מושתתת על ספקנות. על כך שהוא לא יודע אם יש אלוהים. "כל היצירה שלי נובעת מחוסר הידיעה, ואני מפחד שאם הייתי פוגש את ישו לא הייתי יכול לכתוב יותר שירים".
מישהי מספרת על כך שהיא יזמה פרויקט שמערב מציאות מדומה להתמודדות עם אובדן. היא מבקשת לעשות לו דמיון מודרך. רואים שהוא לא מתלהב מהרעיון אבל הוא סבלני. היא מספרת ששבוע לפני שאביה התאבד היא הלכה איתו ברחוב, ולפתע הופיעה קשת בענן, והם הסתכלו עליה יחד דקה ארוכה.
"האם יש חוויה או רגע עם הבן שלך שתנצור לנצח? רגע קוסמי שבדיעבד נראה כמו חלום?", היא שואלת. הקהל מתכווץ ממה שמרגיש כמו חדירה פולשנית לפרטיות, אבל הוא מצליח (די בקושי) לענות לה באמפתיה, שיש לו הרבה מאוד רגעים כאלה עם בנו המת, אבל שהם שלו והוא מעדיף שלא לחלוק אותם.
מעריץ אחד אומר שהוא קרא באיזה מקום שקייב חושב שקניה ווסט הוא גאון מוזיקלי ושואל האם הוא צחק. "ממש לא צחקתי!", הוא עונה ברצינות. "אני מעריץ גדול של קניה. הוא מחויב לשיגעון שלו, הוא שובר חוקים, הוא לא משחק על בטוח. המוזיקה שלו אמיצה, אני מאוד אוהב גוספל, מאז שאני ילד, ובחיים לא שמעתי כזה גוספל כמו שהוא עשה באלבום האחרון שלו. המוזיקה שלו אקסטטית, הוא מרגש אותי. הוא עושה מה שבא לו בלי להתחשב במה שאחרים חושבים - אין מספיק אמנים כאלה".
ברגע מרגש במיוחד אישה אחת מספרת לו על כך שבעלה, שמאוד מאוד אהב אותו, מת לאחרונה. בין השורות ניתן להבין שהוא התאבד. היא אומרת ששיר החופה שלהם היה "The Ship Song" שלו. היא רוצה לשאול אותו האם הוא הבין משהו מהמוות של בנו. האם האובדן הפך אותו לאדם טוב יותר. "הדבר הנורא הוא שכן", הוא עונה. "מצד אחד כל משמעות נלקחה מחיי, מצד שני משמעות חדשה ניתנה: נהייתי אדם טוב יותר, למדתי להסתכל לעולם בעיניים. החמלה שלי גדלה". האישה שואלת אם הוא מרגיש אשם, והוא מיד עונה ״כן. אני מרגיש אשם על כך שהכל בסדר אצלי ואצל אישתי וילדיי עכשיו, ואנחנו מרגישים אשמים על כך כלפיי ארתור. אתה חושב לעצמך 'איך זה יכול להיות שהבן שלי מת והצלחתי להמשיך הלאה'. מצד שני זה היה הרבה יותר גרוע אם היינו מאבדים את היכולת לשמוח ושוקעים לתוך העצב. אני רוצה לנגן לך את ‘The Ship Song’ עכשיו". וכשהוא מנגן את השיר היפהפה הזה, לאישה העצובה שאיבדה את בעלה, באמת שכמעט אין עין באולם שנשארת יבשה.
אבל כמו שכתבתי בהתחלה, קייב הוא גם קומיקאי בחסד, וחלק מהתגובות שלו מפילות את הקהל מצחוק. מישהו עם פגם רציני בדיבור, כנראה בעקבות אירוע מוחי, רוצה לשאול שאלה. מכיוון שאף אחד לא מבין מה הוא אומר, חבר שלו מתרגם את דבריו. "אפשר להזמין אותך לדרינק בסוף המופע?", "אני כבר לא שותה", קייב עונה. האיש שואל "אז אולי נעשה משהו אחר?", וקייב עונה מיד: "רוצה להזריק ביחד הרואין?".
על השאלה: זאת ההופעה האחרונה של הסיבוב, מה היית רוצה לעשות הלילה אחרי שזה סוף סוף נגמר? הוא עונה בחרמנות חיננית: "זה לא רלוונטי, לצערי אשתי נמצאת כרגע בלוס אנג׳לס...".
"אני מאוד רוצה לדעת מה דעתך על נישואים מונוגמיים ועל קפיטליזם", שואלת מעריצה. "נישואים זה דבר שנוח לי. אשתי היא אדם מאוד ישיר, היא מאפסת אותי ואנחנו שם אחד עבור השנייה. אני יודע שזה אישי ולא מתאים לכל אחד. אני מתחבר לרעיון של מבנה סגור. משהו סגור כזה עם נאמנות. זה מתאים לי. זה החלק השמרני שלי. אני מבין שזה לא מתאים לכולם. אני מוצא נחמה במבנה של הנישואים. מממ... אותו הדבר לגבי קפיטליזם".
בשלב מסוים, אחרי שעתיים וחצי של שאלות ותשובות, הוא מכריז שזהו, שלב השאלות נגמר. מעכשיו הוא ישיר שירים. הוא מסיים את ההופעה בנימה אופטימית, עם "Skeleton Tree" העדין שסוגר את אלבומו הקודם. "תודה שבאתם", הוא אומר, "היה לי מאוד נעים סוף סוף להכיר אתכם. סיבוב ההופעות הזה ממש הציל את חיי".
ובניגוד לרוב הפרפורמרים שברגע הזה נעלמים מהבמה במסתוריות, הוא מוסיף ואומר "הבחור שביקש בהתחלה חתימה, אתה יכול לבוא עכשיו". והאורות עולים, הוא מתיישב על הבמה, ומאות אנשים ניגשים והוא חותם לכולם ומדבר עם כולם, ונהנה להיות סתם עוד חבר במשפחה אחת גדולה שנקראת האנושות.
בעוד כמה חודשים הוא מגיע להופעה בישראל. בעבר הגדירו אותו כפרפורמר הכי גדול מאז ג'ים מוריסון. ואתם באמת לא רוצים לפספס את זה.
>>> ניק קייב בהופעה בישראל, אצטדיון בלומפילד, 17.6.2020, 20:00