באק טו בלאק

יום שישי בצהריים, ההיכל המצוחצח של "הבימה", קהל של גברים מעונבים ונשים בשמלות, גרביונים ותסרוקות מתוקתקות וביניהם "כפילות" של איימי וויינהאוס שניתן להצטלם איתן. שורת אמנים באו "להיפרד מהזמרת" במסגרת מופע התרמה לעמותת "לב אוהב", עמותה שפועלת למען ילדים פגועים וחולים, ילדי מהגרים וניצולי שואה ובאמת עושה משהו מבורך ומרגש. אין ויכוח על כך שלקיים מופע צדקה זו דרך מצוינת לגייס כספים - הארגון המתרים נותן ערך מוסף לתורמים שלו ומרים להם אירוע תרבותי מהנה והם מצדם תורמים בבת אחת סכום מכובד שיעזור לאותו הארגון להמשיך ולקיים את מטרותיו הנעלות. השאלה היחידה היא, שלא ברור איך כל זה קשור לאיימי וויינהאוס, זמרת הנשמה הבריטית ממוצא יהודי, שהיתה מכורה לסמים ומתה מסיבוך בריאותי שנגרם משתיית אלכוהול. כדי לסגור את הפינה הזו לירון תאני מעביר הסבר קצר עליה לקהל.

לקחו את איימי למקום האישי שלהם

המופע עצמו היה מורכב מכמה קאברים חביבים וממספר (קטן מדי) של אמנים שלקחו את השירים של איימי למקום האישי שלהם. חברי להקת "גבר בנד", שליווי את המופע לכל אורכו, נשארו רוב הזמן נאמנים בצורה מדויקת לביצועים המקוריים ונצמדו מאוד לסאונד ה"מארק רונסוני" של רבים מהשירים במופע. וכך, קרולינה נתנה ביצוע מאוד דומה למקור ב-"I'm No Good", רן דנקר עשה קאבר חמוד, אך קצת סתמי ל- "Our Day Will Come", לירז צ'רכי עשתה יופי של ביצוע לשיר הנושא של "Back to Black" ואיה כורם הפגינה שוב את היכולות המעולות שלה ב- "Mr. Jones".

אבל חלק מהאמנים, רובם דווקא מהשמות הפחות מוכרים ונוצצים בתעשייה, לקחו את הביצועים שלהם למקום קצת יותר אישי והצליחו להביא גם את עצמם והסגנון שלהם למופע. זה התחיל עם סיוון טלמור המקסימה שהתחילה את הקאבר ל- "Like Smoke" בשירה עדינה וקטנה וסיימה בגדול כמו שהיא יודעת. מיד אחריה עלתה מיכל שפירא שהתחברה באמת לכל מילה ותו ב-"The the Box" וגיא מנטש ויהל דורון שגם כן "ניכסו" לעצמם את "Mr. Magic". שרי גבעתי עשתה קאבר מקסים ושונה ל-"Tears Dry on Their Own" בליווי עמית שגיא על הגיטרה. גם סיוון בהנם, הזמרת והריאות הגדולות של משפחת תאקט (לשעבר), נתנה ביצוע מצוין של זמרת סול אמיתית ל-"Wake Up Alone", ונעמה כהן, בעלת הקול הצלול והשונה כל כך משל איימי, גם כן עשתה ביצוע יפהפה ל-"You Sent Me Flying".

אסף ונדב מקוריים; אפרת גוש חתלתולית

מי שהיו מקוריים במיוחד הם הצמד אסף שלם ונדב הופמן, שעשו בעצם קאבר לקאבר ל-"Will You Still Love Me Tomorrow". הצמד לקח את שיר הילדות הפופי למקום הפולקי שלהם, עטפו אותו בסאונד של רוק רך והכניסו פנימה את ההרמוניה המעולה שקיימת בין הקולות של שניהם. הקאבר המעניין והאישי ביותר של הערב היה זה של דיאנה גולבי לבלדה "Love is a Losing Game". השיר הזה שגם בגירסה המקורית שלו קורע ומכאיב בלב הפך בידי גולבי לאיטי יותר, עצוב אפילו יותר. השירה הצרודה של גולבי לעומת השירה של ויינהאוס רק הוסיפו לביצוע משהו אפל ומעושן.

אם יש זמרת ישראלית שזכתה לא פעם להשוואות לויינהאוס זו אפרת גוש. בשתיהן באמת יש משהו חתלתולי, מתפתל ומתגלגל, אלא שהמקורית דומה יותר לחתולת רחוב ואילו הגירסה הישראלית שלה היא יותר חתולת בית. דווקא הדמיון הזה ביניהן הוסיף משהו מעניין יותר בביצוע של גוש ל-"Amy, Amy, Amy" שהיה לא פחות ממעולה. אחרי גוש עלה לבמה לירן דנינו כדי לבצע את "Valerie" ("השיר שאמרו לו לעשות"), שנכתב ובוצע במקור על ידי "The Zutons". אין ויכוח על היכולות הווקאליות של דנינו, וגם הפעם הוא הצליח להגיש מצוין. חבל רק על הראיון המעט מביך שנתן לפני המופע.

נינט - אחד הקולות הנשיים הגדולים שיש לנו

האירוע נחתם באחד הקולות הנשיים הגדולים שיש לנו, נינט טייב. "Rehab", שהתחיל כאקפלה היה פשוט תענוג. לראות ולשמוע איך נינט לקחה את השיר והגישה אותי בצורה הכה "נינטית" שלה. הקול הגדול והחיבור שבוודאי יש לה לזמרת עם קול גדול כמו של וויינהאוס היו בכל שניה בשיר. מצד אחד היה ברור שזה ביצוע של נינט, אבל מצד שני אי אפשר שלא לקשר אותו לוויינהאוס.

כך שבסך הכל הייתה שעה וחצי לא רעה ואפילו כיפית. מבחינה מוזיקלית לא הייתה כאן, אולי אפילו באופן צפוי, איזו הברקה מטורפת. אבל בפעם הבאה כשיבחר נושא למופע התרמה כה חגיגי, מומלץ שתהיה לו זיקה גדולה יותר למטרה.