ערבי מחווה לאלבומים הפכו לאחרונה לטרנד לוהט ברוק הישראלי. 30 שנה ל"פלונטר", 15 ל"סימנים של חולשה", "נושאי המגבעת", "החלונות הגבוהים", בקרוב "המכשפות" ואמש בבארבי "אהוד בנאי והפליטים" (במסגרת פסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה). מצד אחד זה יפה שענף תרבות גאה כמו הרוק הישראלי יודע ללכת אחורה ולכבד את אבני הדרך המרכזיות שלו. מצד שני, התחושה בערבים כאלה היא של תחרות מתמדת בין האמנים המופיעים לבין המקור שכולם גדלו עליו, תחרות שמאוד קשה לצאת ממנה בכבוד.
באופן מפתיע הבארבי לא היה מפוצץ אתמול עד אפס מקום. היה די מלא, אבל אם לוקחים בחשבון את החשיבות הרבה שנוהגים לייחס לאלבום הזה, את כמות חובבי הרוק שנשבעו בו ובשמו לאורך השנים ואת המעמד שהשיג אהוד בנאי עצמו בשנים האחרונות, הציפייה היתה לסולד-אאוט לפחות, אם לא לשני ערבים רצופים.
איפה קוטנר?
אולי זה העומס העצום של הופעות מחו"ל ופסטיבלים מבית, שנחת על הקהל הישראלי בחודשים האחרונים ואולי רשימת המשתתפים - רבים מהם תותחים לכשעצמם - שלא הכילה שמות מספיק אטרקטיביים בעיני הקהל. מי שעוד היה חסר בערב הזה, ויסלחו לי המארגנים, הוא יואב קוטנר כמנחה. קוטנר, סוג של מוסד, תרם כאיש תקשורת לא מעט להצלחה של האלבום "אהוד בנאי והפליטים", ולקיבוע מקומו בקאנון של הרוק הישראלי בפרט, ושל המוזיקה הישראלית בכלל. הגיע לו להיות אמש על הבמה.
מי שדווקא נכח אמש על הבמה ובגדול היה בן הנדלר, המפיק המוזיקלי של המופע ואושיית גרוב מדופלמת. לזכותו של הנדלר ייאמר שבנה סביבו הרכב מלווה משובח במיוחד: שחר חזיזה בתופים, עידן K בכלי הקשה, שאול עשת בקלידים, אייל תלמודי בסקסופון, גידי רז בסמפלר וגיטרה והנדלר עצמו בבס, כשמעל כולם מתנשא הגיטריסט עוזי פיינרמן, באחד מהערבים הגדולים שהיו לגיטריסט כלשהו בבארבי בשנים האחרונות. יחד הם נשמעו כמו הרכב ליווי שלאהוד בנאי עצמו עשוי להישמע מעניין להשתמש בשירותיו.
כפועל יוצא מההרכב שבחר ומהדי.אן.איי המוזיקלי לו, עשה הנדלר צעד אמיץ שלא רבים ציפו לו ולקח את "אהוד בנאי והפליטים" מאזורי הניו ווייב האפלוליים אל תוך משפחת הגרוב המקומית המקפצת. את הסאונד האייטיזי, הפוסט-פאנקי של "הפליטים" - יוסי אלפנט ז"ל, ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל, נעם זייד הלוי, גיל סמטנה ובנאי, החליפה חליפת צליל עדכנית, רעננה, משוחררת יותר, עסיסית, מרקידה.
וכדי להשלים את התמונה מספיק להעיף מבט על רשימת המשתתפים: תומר יוסף מהבלקן ביט בוקס, מוקי משבק ס', גיא מר מהדג נחש, קוואמי מ(לשעבר) בויאקה, אברהם טל מ(לשעבר) שוטי הנבואה, לוס כפרוס ובום פם - כולם נציגים נבחרים של שבט הגרוב הישראלי על גווניו ושלוחותיו. מאור כהן וירמי קפלן - הגרוביים ביותר מבני דור ה"רוקסן". יונתן גלילה ויקיר בן-טוב מ"הקרטל" - המילה האחרונה (יותר נכון הצעקה האחרונה, או הגניחה האחרונה) בשגעת העכשווית.
בהקדשה לילדי הפליטים והעובדים הזרים
נדמה שאפילו אהוד בנאי, שעמד בקהל ונהנה לראות את שרשרת הקלאסיקות שלו זוכה לפרשנויות חדשות בערב נהדר שכזה, לא ציפה לכזה שינוי בסאונד, באווירה, בטעמים, אולם – וזה חשוב – תוך כדי ניסיון לשמור ולשמר את המהות המקורית של השירים, את רוח החופש וההתרסה, את הצעקה והרעב, את הבעיטה והתסיסה שעשו את "אהוד בנאי והפליטים" לאלבום מהפכני וישראלי כל כך, ששינה את המוזיקה הישראלית.
היו לא מעט ביצועים טובים בערב הזה. חלקם אף מצוינים. חלקם חזרו והזכירו את החשיבות הגדולה והעל-זמניות של השירים שיצרו בנאי, אלפנט וחבריהם לפני 22 שנה. תומר יוסף עשה את "עבודה שחורה" בגרסת רגאיי שורשית והקדיש אותו לילדי הפליטים והעובדים הזרים – מנטרה שתחזור במהלך הערב גם אצל קוואמי ואחרים. מוקי ניסה להלהיב עם "זמנך עבר" בגרסה כוחנית, אך לטעמי פספס את הייאוש ותחושת המחנק של השיר הזה, לא כל שכן את הדקויות שלו.
דן תורן, כמעט כהרגלו, פתח בסיפור קטן וחמוד, הפעם על הסמים שעשה ז'אן ז'ק גולדברג באמסטרדם בסיבוב של "פוריין אפייר" ואחר כך לקח את "אמסטרדם (דם)" למקום מקורי וחדש, מעורר מחשבה. גיא מר הלביש נהדר את המילים על המלודיה בגרסת הרוק-גרוב-אתני שעשה ל"עיר מקלט", למרות שגם כאן חסרה קצת הנואשות המוטמעת בשיר.
ומעיר מקלט לירמי קפלן, שהכניס ב"ממשיך לנסוע" אנרגיות חדשות וקצב, כאילו הוא שופך מים חיים על אדמת מדבר צחיחה, נכנס עמוק לשיר ומצייר אותו בצבעים חדשים, כמו היה שיר של מוש בן ארי (ומדובר במחמאה). שי צברי ששר את "מלנכולי" הוא זמר גדול (תרתי משמע), שנתן וואחאד ביצוע מרגש, גדול מהחיים, ביצוע שחשף עד כמה אהוד בנאי הוא שורש איתן שצימח ענפים לא רק ברוק הישראלי, אלא גם בזרם השאנטי-מוזיקת עולם מצד אחד, ובקרב זמרי נשמה כמו עמיר בניון מצד שני. צברי והרכב הליווי לקחו את השיר לפסגה שמחברת רוק, סלסולים ומאהוולים מזרחיים עם נשמה עברית-כנענית שורשית.
קוואמי בנאמבר השיא של הערב: "ערבב את הטיח"
כשקוואמי (אייל פרידמן) עולה לבמה הוא פותח בצעקת שמות חברי "הפליטים" וסוחט תשואות מהקהל. אחר כך הוא נושא נאום קצר על חשיבות הערב והשירים ומתחיל את "מאבד את הקצה" מאלבומו "מלחמת פופ", עם הסיפור הדמיוני על אהוד בנאי והפליטים שחיממו את רמי קליינשטיין בפארק הירקון. כשהוא מגיע לשורה "כולם צעקו 'אש', אני צעקתי 'ערבב את הטיח, אחמד'" הלהקה מאחוריו מתחילה לנגן את נאמבר השיא של הערב. עיבוד חזק, אגרסיבי, עם ברייקים עוצמתיים, קוואמי מתופף בתוף ענק במרכז הבמה, כולו אש וגיצים ותמרות עשן, ושר-אומר-צועק-צווח-צורח-נוער את הטקסט, חד ומדויק, בועט ישר בבטן, לא מרפה, עד שכל הקהל נסחף איתו לאקט המחאתי. בסוף הוא מזמין את כולם להפגנה נגד גירוש הפליטים וילדי הזרים.
הבחירה ב"בום פם" לבצע את הקטע האינסטרומנטלי "מרקיסטן" בערב שכזה היתה מתבקשת, לנוכח הקו הגרובי הכללי. הבומפמים נתנו כרגיל את שלהם, בביצוע עשוי היטב. אחריהם עלה אברהם טל, שתמיד נראה קצת כאילו יצא מהפקת גרסה מקומית לסרט "לוחות הברית". "עגל הזהב" שלו היה נהדר, עם קולו הגבוה והמיוחד, עם נגינת החליל, עם הריקודים. לרגע נשמע הביצוע כמו קטע מאופרת-רוק הזויה, מפעימה, כשכל הקהל רוקד בהתלהבות, ביצוע שמעיד סופית על כך שבגלגול קודם אברהם טל היה במעמד הר-סיני.
"פועל במה" בביצוע הבקליינר אייל יונתי היה קטן, פשוט, לא מתיימר, אותנטי. דומה, לדעתי, למה שיוסי אלפנט היה עושה מהשיר הזה לו שר אותו. בסיום הוא עבר ל"צל עץ תמר ואור ירח", כי איך יכול להיות שפועל במה באייטיז לא ישמע זהר ארגוב בזמן שמעמיסים את המשאית. קטע הוידיאו שהוקרן אחריו, מתוך הסרט "חייב לזוז" שביים אבידע לבני על אהוד בנאי והפליטים, חצץ בין המחווה לאלבום לבין התוספות.
יונתן גלילה בגיטרה ויקיר בן-טוב בקלידים מלהקת "הקרטל" הצטרפו להרכב על במה לגרסה ל"סדר יום" של יוסי אלפנט. הם לקחו את השיר היחסית שטוח הזה והכניסו בעיבוד החדש שלו השראה מרעננת ואלמנטים של פופ שהחיו אותו מחדש. הביצוע שלהם היה מלהיב ומרקיד והקהל פרגן בהתאם.
גוד-טיים עם יוסי אלפנט
אחריהם עלה מאור כהן, שלקח שיר עוד יותר אפל של יוסי אלפנט, את "נופל מדמם", ובדרכו המיוחדת עשה ממנו יצירה שלמה של רוקנ'רול על גבול הרית'ם נ' בלוז. להקת הליווי שוב הוכיחה עליונות כשכהן סחב את הנאמבר למחוזות הגוד-טיים. הוא הוציא מאלפנט את הפיל המרקד שהתחבא בתוכו, ואחר כך, בעקבות סולואים של גיטרה וסקסופון, סיים בזעקות נואשות.
שלושת הזמרים של "לוס כפרוס" החזירו את הכדור למגרש של אהוד בנאי, עם ביצוע סקא מלהיב ל"היידישע ראסטאמן", השיר הנבואי על המשיח המוזיקלי היהודי בדמות כוכב רגאיי, שכתב בנאי ב-82', הרבה לפני שדמויות כמו מתיסיהו באו לעולם. מי היה מאמין ששלושה "רוסים" ישירו אותו בבארבי ב-2009. הם רקדו, השתוללו והרימו את הבית באוויר.
את הערב המיוחד הזה, שבו כולם היו פליטים, פליטים מהישראליות שמשתוללת בחוץ, פליטים מהחיים, חתם אביב גדג' יחד עם הגיטריסט רון בונקר בביצוע רוק ל"השדות האדומים", מתוך אופרת הרוק "מאמי", בה השתתפו אהוד בנאי והפליטים. גם היא, כמו האלבום הנצחי שהוציאו, נשארה רלוונטית עד היום.