ההופעה של אריק ברמן אמש במועדון רידינג 3 בתל אביב היתה אחת ההופעות הגרועות שראיתי בשנים האחרונות, אם לא ה... הופעה שהדגימה עד כמה ברמן הוא אמן מוכשר ובעל מודעות עצמית ("הפרויקט שלי מגלומאני", אמר לקהל) ועד כמה בדיוק אותו כישרון ואותה מודעות עצמית עודפת גרמו לו לבצע פשע תרבותי, ולגרום למעריציו השוטים לחשוב שככה אמורה להישמע מוזיקת קאנטרי.
עולה לבמה לבוש כמו הגיבור האידיוט ממערבון דלוח
פורים כבר מאחורינו, אבל ברמן, שכנראה אמא שלו לא הרשתה לו להתחפש לקאובוי כשהיה ילד, עולה לבמה לבוש כמו הגיבור האידיוט ממערבון דלוח, זה שבסוף יורים בו וכולם צוחקים. "מגיל 18 עד גיל 30 חלמתי לצאת למסע הזה", הוא אומר בסרט מגוחך שפותח את ההופעה. מסע לגילוי עצמי שבסופו יצירה חדשה? התנתקות ? חיפוש דרך? לשאול את עצמך שאלות גדולות על עצמך ועל הקיום? לכו תחפשו אצל מישהו אחר. המסע של אריק ברמן באמריקה תועד עם צלם צמוד, מתוכנן מראש, מוקפד. הנה הוא מדבר על רקע הנופים היפים, הנה מירי מסיקה קופצת לביקור והם שרים יחד על רקע ההרים. הנה מגיע סיפור הזוי כמו "טיילתי ופתאום שלחו לי דיסק חדש שיצא לי בארץ בשם "הקלטות המרתף" (כאילו שלבוב דילן אין אלבום "הקלטות מרתף").
אריק ברמן הוא לא היורש של אף אחד ולא המציא כלום. מקסימום הוא מחקה את שלומי שבן, שמחקה את מאיר אריאל, שמחקה את בוב דילן (שמחקה את פיט סיגר). כזמר קאנטרי–פולק אמריקקי ברמן הוא ערימה של קלישאות, כמו בובת פלסטיק מנופחת חזה של דולי פרטון באחוזת "דולילנד" - אין בו שום דבר אותנטי. איך אפשר להאמין לצפונבון מתל אביב שכיכב בגלגלצ שמחליט יום בהיר אחד שהוא עכשיו נער חווה מטנסי או אוקלהומה? איך אפשר לקחת ברצינות אמן שקורא לפרויקט שלו "גבר, אישה והווילדרנס"? איך אפשר להאמין כשהוא מעתיק מעצמו את שירי הירידות על נשים ומעביר אותם מהעיר הלבנה למרחבים של המיד-ווסט? אי אפשר. זה לא עובד, זה לא מחזיק, זה מקסימום ליידי אנטבכלום. המסע של אריק ברמן לא היה מסע לגילוי עצמי מחודש, הוא היה מסע לתפירת הפוזה הבאה.
הכישרון קורס תחת האגו, היומרה, המניירות והפוזה
אריק ברמן מוכשר, אבל הכישרון שלו, גם כמלחין בעל תנופה ("הגשמה עצמית") קורס שוב ושוב תחת אגו ענק, הר של מניירות, יומרה אינסופית, עודף תחכום, פוזה, פלצנות, קשקשנות, ארכנות, עד שזה נהיה מייגע. עד שאי אפשר לשאת אותו יותר, כי הוא כבר מעיק. עד שהוא הופך לפאתטי. ברמן פותח את המופע ב"אמשיך למצוא עד שאני אחפש", שסוגר את האלבום החדש, שיר שקט שנמשך 8 דקות. בשולחן לידי מישהו נרדם. על אמת. נשבע לכם.
גם בהמשך ברמן מגזים. קחו למשל שיר עם פוטנציאל כמו "רס"ן נידל חסן", הסינגל הבא שברמן יוציא לרדיו. רעיון נחמד על פלסטיני עם שורשים במזרח ירושלים, שגדל באמריקה, הופך לרופא בצבא האמריקני, מטפל בפצועים מעיראק ואפגניסטן, שומע מהם סיפורי גבורה, מתחיל לקבל איומים והטרדות ובסוף רוצח קבוצה של אמריקנים. ברמן עושה כאן חיקוי דהוי של "הוריקן" של בוב דילן, בשיר שנמשך עוד 8 דקות ארוכות, מלא בבתים, עם טקסט מתחכם וחרוזים ילדותיים. נו באמת. קאם און. הלך הפוטנציאל, נדרס תחת כובד משקלו של היוצר.
מסכנה מירי מסיקה, מסכנים המעריצים
מסכנה מירי מסיקה, שברמן כתב לה כמה שירים ועכשיו צריכה לעלות ולשיר איתו ביצוע חלש ל"Diamonds and Rust". מאמי, מה נהיה ממך? מסכנים המעריצים של ברמן, שאוכלים ממנו את הקשקושים האלה ומריעים כמו מטורפים לערימת להיטי הפופ-רוק מהאלבומים הקודמים שאיתם בנה ברמן את הקריירה בחסות גלגלצ. בכלל, ברמן הוא אחד שכמה אנשים בתחנה הצבאית צריכים לעמוד למשפט צבאי על קידומו. לא ברור עדיין איך 6 שירים שלו נכנסו לפלייליסט. כי שוב, כישרון יש, אבל המניירה אכלה אותו מזמן.
כואבת במיוחד ההכרה שכל הדבר הנורא הזה קיים בהפקה מוזיקלית של משה לוי. אותו לוי, שעובד עם שלום חנוך בערך ממתי שברמן נולד, ועזר לאביב גפן להיות אביב גפן. או שהכסף של ברמן סינוור אותו, או שלוי פשוט איבד את זה. מעניין מה משה לוי שהפיק את "על פני האדמה" לחנוך היה אומר על לוי שהפיק את ""אוי הלב הפתי והמגוחך" לאריק ברמן. מעניין מה אריק ברמן, אדם ציני עם הומור ארסי, היה אומר על אריק ברמן, המוזיקאי שאיבד את דרכו אי שם במישורים האינסופיים של אמריקה.
_c.jpg)