"בארץ לא יודעים לעשות הופעות גדולות כמו שצריך", אמר מישהו אתמול בלילה ביציאה מפארק הירקון. שעתיים וחצי לפני כן נכנסו ההמונים לפארק הגדול כדי לחגוג את יצירתו של אריק איינשטיין, לתת לה את הכבוד המגיע לה ואולי גם לנסות ולהחזיר את דמותו של הזמר למרכזיות ההוויה התרבותית הישראלית, ממנה נדמה שנעדר בשנים האחרונות.
בתום הערב הארוך אפשר היה לומר שאיינשטיין אכן קיבל תצוגת כבוד מרשימה, שלעתים אף האלילה את דמותו, אבל לא כזאת שתיזכר מסיבות מוזיקליות.
הרבה דברים צפויים היו אתמול ב"אני ואתה בפארק". מכשלים בארגון - תורי כניסה ארוכים ומופע שמתחיל לפני שחלק גדול מהקהל הספיק להיכנס, ועד ביצועים בנאליים ובחירות מוזיקליות ברורות מדי מעליהן. כמה באמת היה זה מפתיע שמיקי גבריאלוב ביצע את "אני ואתה", ובצורה סטנדרטית לחלוטין? מי נפל מהכסא כשעלמה זהר בחרה לשיר את "כמה טוב שבאת הביתה", אותו כתב אביה החורג יענק'לה רוטבליט? ובאמת, היש יותר צפוי מכך שנציג המוזיקה המזרחית הסמלי לערב, משה פרץ, שר את השיר הכי ארץ-ישראלי, הכי אשכנזי ברפרטואר, "ערב מול הגלעד"?.
יואב קוטנר נאלץ להציג בהתלהבות ספונסרים
יואב קוטנר הנחה את הערב בחינניות האופיינית לו, והיה קצת מעציב לראות איך הוא, רוקר מרדן ואופוזיציונר במהותו, נאלץ מתוקף הנסיבות להתיישר עם תכתיבים של ספונסרים. פעם אחר פעם נדרש יו"ד להציג בהתלהבות גוזרי קופונים למיניהם, שעלו לבמה לנאומים משעממים ומיותרים שמקומם אינו במופע מוזיקלי.
נציגי העמותה המארגנת לא ויתרו על ההזדמנות להרביץ בקהל תורה ולקדם את פעילותם, שחשובה ככל שתהיה - לא היא זו שהביאה את הקהל הרב לפארק. לשמוע נאום (אחד מתוך שלושה ברצף!) של ילדה קטנה, המפארת את הפרויקט החינוכי בו היא משתתפת, אינו משהו אותו צריך לכפות על קהל ששילם יותר ממאה ש"ח לכרטיס. לא את זה ולא את ראש עיריית תל-אביב-יפו רון חולדאי, שטירחן בעוד נאום שבלוני שלו, כאילו היה מדובר כאן באיזה אירוע חינמי בכיכר רבין עליו הוא חייב לקבל קרדיט.
והיו עוד בחירות תמוהות. ארקדי דוכין באמת לא יכול למצוא שיר יותר מעניין לבצע מאשר "יש בי אהבה", שכתב בזמנו לאיינשטיין ואותו הוא נוהג לשיר בעצמו בהופעותיו מזה שנים רבות? ולמה כאשר רוב האמנים שרים רק שיר אחד, מקבל דווקא שלומי שבת מחרוזת של לא פחות מארבעה שירים? האם היה משהו בביצוע שלו ל"שיר מספר שמונה" או "קפה טורקי" שהצדיק את מתן הבמה הנרחבת? לא ממש. כמו רוב האמנים שהופיעו בערב הזה, נזהר שבת מלקחת את השירים למקום אחר, מלתת להם פרשנות ולצבוע אותם בצבעים שונים, כאלו שבאים מהצד של האמן המבצע ולא מזה של האמן המבוצע.
זו הייתה אולי הרעה החולה הבולטת ביותר בשורת השירים הארוכה שהועלו בערב הזה. רובם המוחלט היו "קאברים", "גרסאות כיסוי", במובן הכי פשוט ובנאלי של המילה. הם בוצעו בצורה נאמנה מדי למקור, נאמנה עד כדי שעמום, שגרם לעתים להמהם איזה "מה אתכם, מה אתכם, מה אתכם"?.
מה הטעם בביצוע סטנדרטי של רוקפור והקספרים ל"צא מזה"?
כי מה הטעם לראות שילוב של שתי להקות שפיציות כמו "רוקפור" ו"מופע הארנבות של דוקטור קספר", כשהביצוע ל"צא מזה" כל-כך סטנדרטי? מה השוס הגדול בלהעלות את אמילי קרפל מול עשרות אלפי אנשים, כשהביצוע שלה ל"לילה" (של שלום חנוך) הוא פחות או יותר אותו שיר ערש מקסים שמוכר היטב לכולם? לעתים נדמה היה שדמותו המיתית, מיתית מדי, של אריק איינשטיין מרחפת מעל המבצעים, הפוחדים להשתולל קצת עם השירים שלו ולקחת אותם למחוזותיהם.
את מספרם של אלו שכן בחרו ללוש קצת את החומרים המוכרים כפלסטלינה, במקום להחזיק בהם כאבן יהלום, אפשר לספור על כף יד אחת. שלמה בר, שלקח את "אמא אדמה" למחוזות "הברירה הטבעית", אם כי בצורה לא מספיק טבעית, שגרמה לעיבוד להישמע מאולץ. הדג נחש, שהיטיבו עם "קח לך אישה" בביצוע fאנקי מקפיץ. קורין אלאל, שהוסיפה את הטאץ' הייחודי שלה ל"היא תבוא". "כנסיית השכל", שהרגישו כל כך בנוח עם "מה איתי", עד שלרגע היה נדמה שהשיר נכתב בדיוק למידותיה של הלהקה הזו שכה אוהבת לשיר שירים על חוסר התאמה לסביבה.
שבן הצטיין. הקהל היה פתוח יותר מהאמנים שהופיעו בפניו
אבל מעל לכל אלה ניצב שלומי שבן. דקות ספורות לפני תום האירוע הוא עלה לבמה והראה לכולם מה זה אומר לעשות גרסת כיסוי לאמן שאתה מעריך. במקום לפחד מלהתעסק בחומרים הקלאסיים ביותר של איינשטיין, לקח שבן את "סע לאט" המיתולוגי וביצע אותו כפי שביצע את השירים במופע הקאברים המצוין שלו "ספר השירים שלי", בו עיבד אותם מחדש והעניק להם פרשנות ייחודית משלו. אמש בפארק שבן אמנם לא נסחף ולא הטיס את השיר למחוזות זרים לו, אבל עבודת הפסנתר המקורית שלו הוסיפה לשיר הזה טוויסט, צבע והומור, שנתנו לו ולאמן יותר כבוד ממה שנתנו הביצועים הקודמים בערב והלהיבו את הקהל הרבה יותר מהם.
כשמחיאות הכפיים לסולו הפסנתר של שבן הרקיעו שחקים, לא ניתן היה שלא להיעצב לרגע ממצב בו הקהל פחות שמרן ויותר פתוח לניסיונות מוזיקליים מאשר אלו המופיעים מולו. וכשסוללה כה ארוכה של מוזיקאים וזמרים מבצעים, מהבולטים בארץ, לא מצליחה לרתק, להחזיק מומנטום או אפילו לייצר אנרגיה של ממש לנוכח קהל ענק - לא נותר אלא לתהות איך אפשר היה לבצע את הרעיון המבורך הזה בצורה אחרת. בצורה שלא רק תשמש כטפיחה על השכם של אייקון מוזיקלי, אלא תבנה על יסודות העבר אמירה מוזיקלית רעננה ועכשווית, במקום רק לדשדש בו. בשביל להצליח בכך לא חייבים להיות איינשטיין.
"אני ואתה בפארק", פארק הירקון, תל-אביב, 2.7.09
עוד במוזיקה:
ביקורת אלבום- אביתר בנאי מאיר את הלילה כיום.
מייקל ג'קסון שולט במכירות באמריקה. U2 הקדישו שיר לזכרו בהופעה
המוביל הארצי - מצעד ההשמעות של תחנות הרדיו. מייקל ג'קסון בפנים.
ראיון מיוחד עם ג'ונתן וולף מלהקת WHY? שתופיע בארץ
פילוני משבק ס מראיין את סולן להקת גראונדיישן שתופיע בארץ.
דור דניאל ברמיקס ל"בין החלומות". יארח את הראל סקעת במופע ההשקה
הקליפים החדשים של ערוץ 24: חן אהרוני, הדורבנים ועוד
בכורה: דודו אהרון - "כמו ילד", מתוך הדיסק שייצא בקרוב
דודי לוי ותלמידי בית ספר "מיוזיק" השיקו פרויקט שירי מלחמת לבנון השנייה
סוזן וגה הוסיפה הופעה בארץ