האלבום החדש של ריהאנה ייזכר כדי זניח. אבל האדרת המותג שלה, גם במוצר בינוני שכזה, בלתי ניתנת לעצירה. בגיל 21, חמושה בשישה אלבומים וב-11 שירים שהגיעו לצמרת המצעד האמריקני, ריהאנה שומרת על קצב עבודה, שמחד מקרב סכנות להידרדרות באיכות ולחשיפת יתר, ומאידך מעיף אותה לגבהים של דורה. ריהאנה, למשל, גורמת לליידי גאגא להצטייר כפחות חרוצה מכפי שגאגא מתאמצת להידמות.
לריהאנה יש קול אדיר, פנים מחשמלות וגוף אפילו יותר מסעיר, אבל מעבר לסך התכונות מייצרות הכריזמה, משהו אצלה מנצח ברמת הניהול והניווט. בסה"כ גאגא, קייתי פרי, קיישה ועדת כוכבניות נוספות משתמשות באותן הפקות דאנס-היפ-הופ-פופ ודאבספ לייט, ולכל אחת נדרש המרכיב הזהותי הייחודי שיבדל אותן מהעדר. אצל ריהאנה, וזה נורא נדיר באלף הנוכחי, יותר משאלו המראה והקול שלה, זו השרשרת הבלתי פוסקת של להיטים. ומה שהופך אותה למוצר מתועש להמונים הוא הרי בדיוק הדבר שאיתו היא מעפילה לפסגה: העמלנות הכה יעילה.
באלבום החדש יש אותו דבר מהדבר המוכר, אולי עם פחות השפעות קריביות ממחוזות ילדותה, קצת יותר ניבולי פה, וכמובן יותר דגש על דאנס אירופאי מצידו הזול, כבכל המוזיקה השחורה האמריקנית המסחרית בשנתיים האחרונות. אבל בעוד "איפה היית", למשל, הוא להיט שמממש נוסחאות באופן מהוקצע להפליא אך בעל תוחלת חיים מוגבלת, "מצאנו אהבה(במקום נטול תקווה)", שזהה לו סגנונית, הוא כבר פופ מצוין ונטול התנצלויות. אולי היחיד מפה שייוותר כקלאסיקה.
להיט ענק נוסף יהיה "כולנו רוצים אהבה", שבו יכלה לארח את כריס מרטין מקולדפליי, אחרי שביקרה באלבומם האחרון. ריהאנה מארחת כאן דווקא את ג'יי זי, ברצועה של אירוטיות די מרומזת ומאד זולה, ובסך הכול, כאמור, אין הרבה שייוותר בפסקול חיינו גם ב-2021.
אבל ככוכבת פופ גלובאלית, שכל אמנותה עדיין לפניה ושלהוטה לייצר כמה שיותר נוכחות והכנסות, ריהאנה היא מלכת הפופ הבלתי מעורערת של השנה.
קולה המופלא של סוזן בויל דורס בגסות שירים עילאיים
בגיל 50 ורק באלבומה השלישי, ייתכן ומסתמן שינוי כיוון בקריירה של הגברת בויל, שלנצח תיזכר כזמרת הראשונה שבאמת נישאה על גלי יכולות ההתפשטות הוויראליות אל שיאי פופולאריות, שאפילו הטלוויזיה לא יכלה לייצר. אבל גם אם ברמה האמנותית, בויל היא מחריבת שירים סדרתית, אי אפשר לקחת ממנה את הקול הזך, הענוג ועם זאת העוצמתי, שנתפס באוזני אוהדיה כפלא. אלא שהקול המופלא שעדיין נשמע כאילו בקע מגרונה של בת פחות ממחצית מגילה, דורס בגסות שירים עילאיים, ומעקר אותם.
"Enjoy the silence", כותרת הקלאסיקה של דפש מוד שהיא מבצעת, נוגדת אלבום שבו השקט מובס ומובש. היא שרה את דפש בקול מלא באוויר, כמעט לחישה, וזה הניואנס היחיד בשירתה, שניגשת בכל שאר האלבום לכל מילים ולכל לחן באופן זהה לחלוטין, שנדמה כמתוכנת.
"בויל היא קולבית של שירים"
כמו דוגמנית אולטרה-קולית שמביטה אל הצלם באפס הבעה ונראית לכאורה מחוקה, בויל היא קולבית של שירים. אבל במקום להציג את מלוא הדרם וראוותם, היא משכפלת את כולם באותה אסתטיקה זולה וחנפה ששוחטת את קסמן של יצירות מופת בתרבות הפופולארית. בשיר של ג'וני מיטשל שהיא מאמללת, היוצרת הגאונה כתבה ש"אני עדיין איני יודעת מאום על החיים". ואצל בויל נדמה שהמשפט הזה מדויק, בגלל הפער הטרגי בין איכות כלי הנגינה שבגרון לבין איכות פרשנותו הקולית.
בינתיים האלבום הזה פתח עם מכירות חלשות בהרבה משל שני קודמיו. אולי אינוס השירים של בויל, מפיקיה ומנהליה, ייפסק עם הדעיכה היחסית במכירות. לבויל יש קול נדיר, וחבל שתפסיק לשיר. אבל גם אם טעם הוא כמובן עניין פתוח לחלוטין, רצוי שיום אחד בויל גם תעניק טעמים משלה לשירים שהיא תחדש, במקום להתעקש ולהתפיל אותם.
