כוורת נתנה הופעה מושלמת, מעבר לציפיות

נחמד? נחמד? היה ממש מושלם! הופעת האיחוד הראשונה של כוורת בבריכת הסולטן הצדיקה את ההייפ ואת טירוף הכרטיסים, ועלתה על כל הציפיות. החל מהמקום היפה ביותר בישראל להופעות (עם כל הכבוד לקיסריה, אי אפשר לנצח את התפאורה של חומות ירושלים), דרך וידיאו-ארט יצירתי וכובש ועד המאסטרים - שבעת חברי הלהקה הגדולה ביותר שהייתה לנו כאן אי פעם - ולא, זה לא נתון לויכוח - להקת כוורת.

>> צפו בקטעים מהמופע של כוורת

"היו לנו כאלה בעיות חשבנו לא נגיע... אך בכל זאת הגענו למרות הכל", במילות השיר ההוא, בן ה-40 בדיוק, פתחה כוורת את מסע האיחוד המרגש שלה. ספק אם דני סנדרסון חשב שיום אחד מילות השיר יהפכו למציאות אחרת לגמרי. בין המחלה שכמעט הכניעה את יצחק קלפטר והפציעות חסרות המזל של גידי גוב ("פעם הייתי צריך להוציא דיסק בשביל לקבל פלטינה") - זה היה הערב הגדול של "להקת נס רפואי" כפי שהם כינו את עצמם כבר בשנת 1998.

מוזיקלית, האיחוד הקודם לפני 15 שנה היה מושקע יותר. אז הלהקה שמה דגש על עיבודים מיוחדים וארוכים לקלאסיקות, ונתנו גם מחרוזת אקוסטית מצויינת. האיחוד הנוכחי שם דגש על הרגש, והוא מציג את הלהקה כפי שהייתה אז, לפני 40 שנה - בלי דיסטורשנים, אילתורים וחידושים. באיחודים הקודמים הלהקה גם הקליטה שירים חדשים ("מאיר ואלון", "כוורת חוזרת", "זוכר לא זוכר" ועוד) - הפעם הלהקה פשפשה בבוידעם ושלפה שירים שכבר הספקנו לשכוח, כמו "לך ספר לסבתא", "שיר המחירון" או "מחכים לשולה" שלא נכלל באף אלבום רשמי של הלהקה, אבל אין מעריץ שלא מכיר את המילים שלו בעל פה.

בלי גימיקים, הם הצליחו לשחזר את הסאונד הייחודי שהם הצליחו להקליט באולפני טריטון לפני 40 שנה לתוך אוויר ההרים הירושלמי, שגם הוא כנראה הבין שמדובר בערב מיוחד, וסיפק מזג אוויר מושלם להופעת ערב.

יום אחרי פסטיבל ה-90 המגלומני של שמעון פרס, "כוורת" הראתה איך אפשר לחגוג בגדול, ולשמור על סטייל. מבחינה ויזואלית זו הייתה אחת ההופעות היפות שנראו במחוזותינו, עם וידיאו ארט מותאם לכל שיר, שלא ניסה לגנוב את ההצגה. מדובר למעשה בגרסה המוזיקלית של מנחם בגין ישן על כיסא במטוס.

המוזיקה הייתה מושלמת, כפי שהיא נכתבה לפני 40 שנה, הסאונד היה פנטסטי בצורה שלא רגילים לשמוע בארץ, גידי גוב היה מגובס וזה רק הוסיף לו חן -  אבל הסיפור האמיתי פה היה הקהל. אלפי צופים בכל גיל אפשרי - מפעוטות ועד קשישים - וכולם יודעים כל מילה של כל שיר, ואפילו של כל מערכון (הרבה יותר טוב מגידי ופוגי, אגב).

אחרי שהרמנו כוסית לחיים לכבוד מאיר, שהגיע מארצות הברית, גיליתי שהוא ממש לא היחיד. חוץ מחיים סבן שהתמקם לו במרכז השורה הראשונה, פגשתי ישראלי שגר בניו יורק שהחליט לוותר על החופשה הקבועה בארץ בתקופת חגי תשרי, ובמקומה נחת אתמול בארץ כדי להגשים חלום ולראות את "שבעת המופלאים" בהופעה חיה. איזה עוד מוזיקאי ישראלי יגרום לאנשים לטוס חצי עולם בשביל לראות אותו?

מאחורי ישבו אבא, אמא ושני ילדים בגילאי גן. לילדה היה כתוב על החולצה "סילביה באמפר", לילד היה כתוב "יודוקוליץ ליפשיץ" ולשני ההורים היה כתוב על החולצה: "הוריו היחידים". קשה היה לראות מי במשפחה הזאת התרגש יותר, אבל אף אחד לא פספס מילה. ממש לידם ישבו ענת עצמון, זוגתו של דני סנדרסון, יחד עם ילדיו. גם הם התרגשו כאילו הם מעולם לא שמעו את "יו יה". מי שנשא עיניו מעל הבמה, יכול היה לראות אנשים שלא הצליחו לקנות כרטיסים, והחליטו לטפס על החומות הגבוהות שמעל המתחם כדי לא להחמיץ את האירוע.

מאוד קל להיות ציניים כלפי התופעה הזאת של כוורת, שמכרה עשרות אלפי כרטיסים בשעות ספורות. זה נכון, יכול להיות שמדובר בתחליף לעובדה שהמוזיקה העברית גוועת. לצערנו גיטריסט כמו צ'רצ'יל יש רק אחד, את הגאונות של יוני רכטר אי אפשר ללמד, הכריזמה של גידי גוב לא מוצאת למכירה, הקול של אפרים שמיר והקצב של אלון אולארצ'יק ילכו איתם לקבר ואת דני סנדרסון, לצערי הרב, מיטב המדענים לא הצליחו לשכפל. הקהל לא צמא רק לנוסטלגיה, אלא גם למוזיקה. חצי שעה לתוך ההופעה, כאשר המקומות המסומנים הפכו להמלצה בלבד והרחבה בקרבת הבמה הפכה לזירת ריקודים - אפשר היה להבין שאפשר למחוק את המשפט המטופש שאומרים בעיקר לפני חתונות: "רק מוזיקה מזרחית גורמת לאנשים לרקוד".

כוורת הראתה איך עושים את זה נכון, הם פתחו הכי חזק שלהם - וככל שההופעה התקדמה הם רק הגבירו את הקצב. הטור-דה-פורס של ההופעה הגיע כבר עם הנאמבר הראשון, "למרות הכל", שמציג את הוירטואוזיות של כל חברי הלהקה, כל אחד בתחומו. העושר המוזיקלי הורחב בעזרת חמישה "מוזיקאי צללים" שהוסיפו נופך הרמוני בעיקר לקולות הרקע, וגם גיבו את המוזיקאים המתבגרים בנגינה.

כולם היו בשיאם הערב. קשה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שאפרים שמיר נשמע צלול כל כך, הביצוע שלו ל"ערב של יום בהיר" התעלה על כל גרסה קודמת של השיר; אולארצ'יק הקפיץ את הקהל עם "בא לשכונה בחור חדש"; סנדרסון הצליח לעשות את המיש-מש הידוע שלו בין צ'אק בארי לבריאן ווילסון עם "הגלשן שלי" והביצוע של גידי גוב ל"נאחז באוויר" החזיר אנשים בגיל מסוים לתקופת מלחמת המפרץ, אז השיר היה מנוגן בלופ ברדיו בין האזעקות של "נחש צפע".

אבל הרגע המרגש של ההופעה הגיע אחרי הסולו "הערבי" של קלפטר כחלק מנעימת "התמנון האיטר" - בסופו קם כל הקהל על רגליו ומחא כפיים ממושכות למוזיקאי הענק הזה, שעד לא מזמן היה בכותרות עקב חשש לחייו. עמדתי ממש מולו כשהוא שר את הלהיט הגדול שלו: "צליל מכוון". כשהוא זעק למיקרופון את המילים "אני שבור ללא תקנה", גיליתי שזולגת לי דמעה.

בסוף ההופעה, בוייה דולורוזה חזרה אל חניון ממילא, שמעתי סבא אומר לנכדתו הקטנה: "זו הייתה הופעה מצויינת, אני מקווה שהם יפרשו עכשיו ולא יתאחדו שוב כדי שכך נזכור אותם". לרגע חשבתי שאני מסכים איתו, ואז הבנתי שההפך הוא הנכון. דני, גידי, יצחק, אלון, אפרים, יוני ומאיר - שמרו על עצמכם, עוד 15 שנה, בשנת 2028, נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד.

>> צפו בקטעים מהמופע של כוורת