החיים הם פסטיבל. האלבום של אברהם טל הוא "פסטיבל". האלבום של אברהם טל הוא החיים. חיים על התפר שבין הקונצנזוס המחבק והמחשק, לבין החירות, גם אם המדומה, שמעניקה אומת השאנטי. עוד יגיע הזמן לנתח את רסיסי המפץ הגדול של אנשי השארוולים, אבל רסיס אחד צבעוני ומיוחד כבר ננעץ עמוק בבשר. אלבום הבכורה של אברהם טל, שנושא את שמו, חוזר אל המעיין, אל הלב, אל החיים ("שניים"). חודר מבעד לשכבות של אטימות, ציניות, פוליטיקה פאתטית וכלכלה קורסת, ומצליח לגעת בשורש. בשורש הקוסמי, ההומני, היהודי, במקום שבו הזמן עושה את שלו והוא מזור לכל מה שכואב ("הזמן עושה את שלו").
אי אפשר להאזין לאלבום הזה ולא להרגיש שיפור בהרגשה האישית. שיר כמו "מלחמה" למשל, שמדבר בדיוק וברגש ובתאווה על הנושאים הכי אינטימיים שבינו לבינה, מתחיל רגאיי, חותך לסולו בונגוס ושוב חוזר לרגאיי הסקסי, המסתורי, חובק הכל. מתחיל בסרטים כחולים וגומר באור ואהבה, כשבאמצע "השלום מתחיל ביני לבין אשתי". שיר מושלם. ואז מגיע הזמן לרקוד ב"שדות האש", קטע שלהקת-האם של טל היתה מתברכת בו, והקהל כבר ירעיד איתו את הרצפה בהופעות. טל שר, עושה ראפ סילוני, חורז עד שנגמרים החרוזים, מנצח על מסיבה, בה הוא חוגג את חבורת נגנים מצוינת שהתקבצה סביבו, באווירה שמזכירה להקה שמחה, מחוברת היטב, אלא שהפעם ברור לכולם מי כאן הבוס.
באלבום הזה טל מחובר חזק למקורות, עבריים, יהודיים, אוניברסלים. הוא מצטט מ"מלכות החרמון" של יובב כץ, מספר "במדבר", מ"אגרת פולוס" שבברית החדשה, טועם את "מן המיצר" של הרב חיים סבתו, ומכסה, כמובן, את יונה וולך ב"אדם צובר זכרונות". אלה לא אלבומי הפיוטים והמזמורים שצמחו כאן לאחרונה (לא שיש בכך משהו רע), אלא בחירות סלקטיביות של אמן שמחפש את עצמו במילים של אחרים. בחירות שמוכיחות כי טל הוא לא סתם חיית שאנטי רעבת בומבמלות (לא שיש בכך משהו רע), אלא אדם חושב, עמוק, מתבונן, מישהו ששווה להקשיב למה שיש לו להגיד, לחפש איתו יחד את הדרך הנכונה, כי הוא "יודע איך הדרך הזאת נגמרת / לא רצה אותה רוצה אחרת" ("מתרחקים מתקרבים").
טל לפעמים קצת חוזר על עצמו, לפעמים נופל לקלישאות, כמו למשל בשימוש המופרז במילה "אהבה", אבל באופן טבעי האלבום הזה הרבה יותר אישי מהאלבומים של "שוטי הנבואה". בתמונה שהוא מצייר עומד טל במרכז, כשסביבו נעות המילים, היסודות האלכימיים, הספירות, הצ'אקרות: "אלוהים", "יקום", "אדם", "אהבה", "זמן", "אישה", "רוח", "אמונה". והאמונה מתחזקת בשיר כמו "קשה", שמתחיל חסידי, ברסלבי, עובר לרגאיי ואז חוזר אל מעגל הגברים ששרים יחד "אוי אוי אוי, קשה". כשאהוד בנאי כתב את "היידישע ראסטאמן" הוא התכוון גם לזה. השלב הבא באמונה הוא "מן המיצר", ששוב מדבר על זוגיות קוטבית, על היא הרגועה ועליו הסוער, ואיזה מזל שאלוהים הביא את שניהם לכאן.
כשטל במיטבו הוא מגיע לשיאים. השיר הלפני אחרון, "אח יקר", הוא אחד מהם. שיר נפלא שמחבר שלום בין בני אדם, ביניהם לאלוהים, מדבר על אלוהים בשר ודם, על לב שנפתח וגבולות שנמסים ואמת שמגיעה לכאן, כשאנשים מנגנים. אפילו קריאת ה"יההההה" שלו, שמזכירה את ה"נרקודקודקוד" של חמי רודנר ב"מכונת השירים הגדולה" יוצאת חיננית. מי שאוהב את השירה הגבוהה של טל, את הפלצט האנדרוגיני המזוהה עמו כל כך, יאהב אותו גם כאן. אותו פלצט לוקח אותו אל הרצועה החותמת, כנראה גרסת הכיסוי של השנה, הביצוע הפורץ שלו ל"אדם צובר זכרונות", הקטע לו הוא חייב את הספתח הנהדר לקריירת הסולו שלו.
שנה אחרי שלהקת-האם שלו התפרקה אברהם טל עומד היטב על שתי רגליים, עם אלבום שמחדד את האמירה האישית שלו ומצמיח עוד ענף יפה לאוזן בעץ המיתמר והמלבלב של מוזיקת העולם הישראלית. זה אלבום שמומלץ להאזין לו במקום כמו סיני, לו רק אפשר היה לנסוע לשם. אלבום שמבשר על מסיבה, לו רק היו לנו סיבות לחגוג. אלבום שרוצה שנאמין, לו רק היה במה. ובדיוק בשביל זה המציא אברהם טל את עצמו, כדי לטעת בנו את התקווה.