איפה הייתם ומה עשיתם כשדנה ברגר למדה לעוף? האם כמוה גם אתם התחשבנתם עם בן או בת הזוג ושאלתם את עצמכם "מי מחכה למי באזור הנפשי? האם גם אתם העלתם את השאלה שנשאלה לפני עשר שנים: "אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב?". כמו אז גם אתמול, בהופעה החגיגית לציון עשור לאלבום "עד הקצה", לא נמצא פתרון לשאלה הגדולה. זה לא הפריע לחובבי האלבום ההוא ומעריצים רבים, שהיו לפני עשור בשנות ה-20 לחייהם, להגיע לרידינג 3 ולחזור לרגע שוב לשנת אלפיים, לשנה שמיצבה את ברגר כזמרת מיינסטרים פופולרית.
התחושות נשארו, הנוסטלגיה חגגה
ברגר, שנראתה על גבי עטיפת האלבום כמו האמנית היפנית מריקו מורי, הצליחה להעביר בו תחושה של קרירות, ניכור, מוצר אמנות, ובעיקר עיסוק יתר ברגש ואהבה. הקהל שהתאסף אמש במועדון בנמל תל אביב בא לבדוק אם הרגשות התכהו מאז, או שמא נעלמו כליל עם השנים. על פי המופע נראה שהתחושות נשארו והנוסטלגיה חגגה את ניצחונה.
במשך כמעט שעתיים שרה ברגר 23 שירים, כולל הדרן, כשהסיבה "עשור לעד הקצה" היתה רק תירוץ. באותה מידה היה אפשר לקרוא לו "המיטב של דנה ברגר". היו בו כל שירי "עד הקצה" למעט "האל עם החיצים" ו"ממני אי אפשר לברוח", ולצדם רוב הלהיטים הגדולים שלה, מאז ימי להקת בלגן ("שקט") ועד אלבומה האחרון (שלא מצא חן בעיני) עם איתי פרל, שהופיע איתה כמובן בשיר "הנה באתי הביתה".
"מלך" עם אפרת גוש, "מחכה לו" עם קרולינה
את "מלך" המעולה מאלבום הסולו הראשון שלה מ-94', ביצעה ברגר יחד עם אפרת גוש באופן מוצלח. יחד הן שרו גם את "קרב אגרוף" המעולה של גוש ואת "לישון בלי לחלום" ששרה ברגר באלבום של "מטרופולין", ההרכב של עופר מאירי, שהפיק מוזיקלית את הערב כולו.
דווקא מאלבומה הטוב ביותר של ברגר עד היום, "פשוט להיות", מ-98', היו במופע שני נציגים בלבד: "חמימות חולפת" עם התובנה החכמה "עכשיו יש לי אותך ולך אותי וכל נגיעה היא שעמום" ו"מחכה לו" עם קרולינה, שהוסיפה טאץ' קל של סול והרבה חיוכים.
בהמשך קרולינה קצת בלעה את ברגר בביצוע משותף ל"מחמאות". ורד קלפטר שהיתה שותפה לכתיבת חלק מהשירים ב"עד הקצה" וזכתה להכרה מחודשת בזכותו, שרה עם ברגר את שיר הנושא ואת "תמיד מצליח" מתוך אלבומה "קו אדום קו שחור", שיצא כשנה לאחר מכן. החיבור של קלפטר עם ברגר מרגיש טבעי ונכון. אין לה נוכחות בימתית כמו לגוש או לקרולינה, אבל היא ריגשה בעדינות שלה והצליחה למתן מעט את ברגר, שנוטה לעתים לצעוק.
חוזרת לרוק בשיר החדש "מה שאמרת"
מהאלבום "תוך כדי תנועה" נצפו שלושה נציגים: שיר הנושא, שזכה לעיבוד יפה עם תוספת של קלידים ועיבוד מחשב, שנתנו לו בוסט גדול, "בא והולך", שזכה לעיבוד יותר רוקי ופחות בוסה נובי, ו"גן מאיר" המרגש, שהיה יכול להישאר אקוסטי ואינטימי גם ללא הסיום הרוקיסטי הגרנדיוזי. מתוך "יום יום", אלבום חלש יחסית של ברגר, בלט שיר הנושא בגרסה טובה יותר מזו שבדיסק. בנוסף שרה ברגר שיר חדש בשם "מה שאמרת" למילים של מאיר גולדברג, מתוך אלבום חדש בדרך, שאם השיר הנוכחי מייצג אותו אז הבלונדינית שפעם הממה בשמלה אדומה חותכת שוב לכיוון הרוק.
דנה ברגר נראתה בערב הזה טוב מתמיד, במיוחד בשמלה השחורה הצמודה אותה לבשה באמצע המופע ושהבליטה את הסקס אפיל שלה. הנגנים, שרובם התקבצו אליה לפני עשור שנים - ניר מנצור בתופים, מיכאל פרוסט בבס, יניב דדון בגיטרות ואלעד אדר בקלידים וסמפלר - עשו עבודה מדויקת ויעילה, כאילו לא עברו עשר שנים. באוויר הייתה תחושה של מסיבה פרטית שברגר נהנית בה מכל רגע.
האישיות והחום השכיחו רגעים פחות מוצלחים
הנוסטלגיה, האישיות הנעימה של ברגר והחום שהפגינה כלפי הקהל - גם לקראת סוף המופע כשהתיישבה בקצה הבמה משל הייתה ריטה - השכיחו רגעים פחות מוצלחים בערב הזה, כמו הניסיון להתיילד ולאנפף מעבר למה שצריך, בעיקר ב"2007", כמו ההיצמדות לגרסאות האלבום במקום ללכת על משהו קצת יותר נועז, כמו גרסאות רוק במקומות שלא דרשו זאת וכמובן חסרונם הבולט של שירים כמו "פשוט להיות" ו"גברים מקצוענים".
אך גם בלעדיהם הוכיחה ברגר שהיא מקצוענית שיודעת להלהיב קהל. אחרי כמעט שעתיים של הופעה אומנם לא נמצאה התשובה לשאלה "אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב?" אבל התברר שברגר עדין זמרת ויוצרת רלבנטית, שיודעת לשלב יפה בין פופ מיינסטרים לרוק רך בלי יותר מידי יומרות. מה שעוד התברר הוא שאחרי עמידה של כמעט שעתיים הרגליים הן כבר לא אותן רגליים שעמדו בלי קושי בשנה ההיא של "עד הקצה".
