בקסטריט בויז בישראל – דיווח חי מהשטח
בקסטריט'ס בק, אול... רייט? במונחי זמן במוזיקה, שני עשורים הם עידנים ואבולוציות. שינויים שבזמן אמת נתפסים חסרי משמעות ומיקרוסקופים, אבל ברטרוספקטיבה הם מהפכות תהומיות, גורליות, שמתבטאות בחלוקה לעשורים, ז׳אנרים, תת-ז׳אנרים, מייסדים, מובילים, סאונדים, צלילים, כלים, ציוד, טכנולוגיה ועוד. בקסטריט בויז הם דוגמה כמעט פלאית לאנשים שסירבו לקבל על עצמם את המטמורפוזה, ובמשך שני עשורים המשיכו לשיר הרמוניות לצלילי ביט ישן, תוך הקפדה על צעדי הפאנקי ג׳אז. הלילה זה קרה באמפי פארק רעננה, כשאלפי מעריצים ו(הלוואי שאפשר היה לנער את הקלישאה המגדרית)בעיקר מעריצות אכלו את העמידה במקום, נניח זו מ-1995, בלי מלח.
בפיגור הקטן של הלהקה יש חן, אבל גם עוול, מבוכה ובעיות. העתיד כבר כאן, והוא דבילי יותר משהיה אי פעם. בניינטיז אפשר היה לבוז לחמשת הבנים מלאי הפאתוס שמתבכיינים על פרידות אבל מזיינים כמו חיות פרא, ואפשר היה להשתאות ולרצות את זה הכי קרוב, כל כך קרוב עד שהנפש השסועה לא תשאיר ממך דבר חוץ מהכמיהה לניק קרטר. בחלוקה הזאת, 99.9 אחוזים מהקהל הלילה שייכים למחנה השני. הבעיה: ניק קרטר בן ה-30+ הוא לא ניק קרטר בעל פני המלאך שידע לעשות שפגאט ולשיר סופרן. וזה עצם העניין בכל הסיפור הזה - בקסטריט בויז הם חמישיית מבוגרים, באמת מבוגרים, שממשיכים לשיר ולרקוד בתיאום שירים כמו "as long as you love me".
ועדיין, הקהל שהגיע לאמפי פארק רעננה ידע לאן הגיע ומה יקבל. בעידן ההיפר מסחרה ברור למדי שהאיחוד נעשה בשביל הכסף והתהילה, ולמי אכפת אם זה ככה, כשאנחנו מקבלים את הלהיטים שעשו לנו נעים כשהיינו ילדים? סביר להניח שהקהל הצורח ידע שזו לא ג'ני מהבלוק שעומדת לפניו, זו לא אותנטיות ואמת אמנותית, אלא חמישה גברים שמעולם לא למדו לעשות שום דבר אחר חוץ מלהתאים בגדים ולהזיז את התחת. תנו להם לעשות כסף, תנו לקהל לעוף על הרגרסיה, מה לעזאזל הבעיה?
הבעיה היא בפופ. הז'אנר הפרמיטיבי והמתקדם שמנצח על חיינו ומגיע במיליארד תצורות. הפופ של הניינטיז נחשב למצרך קאלט שיכול לחמם את הלב הנוקשה ביותר. הפופ יארגן לך את המסיבות הטובות בעולם, הפופ ילווה אותך בנסיעות, כשעצוב, כשהשגרה גומרת על הכל. אבל הלילה הפופ איבד רלוונטיות, וזה היה מחזה כמעט מבעית. זה התחיל מהבמה שנראתה כמו במת מתנ"ס, המשיך לתפאורה חסרת שאפתנות ונגמר בתצוגת תכלית של חוסר מודעות. בריאן איבד את הקול, ניק התאמץ להיות דוש ("הבנות הכי יפות" וכו'), קווין לא יודע מה לעשות עם כל הגוף הזה שלו, האווי כרגיל חסר כריזמה ואיי. ג'יי הוא גלגל הצלה שרוקד יפה, אך מכוסה בטי-שירט שעליה כתוב "תורם אורגזמות".
הסטליסט היה מלא בכל טוב, אבל עצירות המנוחה של הבנים התשושים הגיעו כמעט מדי שיר, כשכל פעם אחד מהם העביר את הזמן במונולוג המצוץ מהאצבע, שהלך בערך ככה: "הקהל הכי מדהים, ישראליות הכי יפות, אנחנו לא מאמינים שאנחנו כאן, נחזור עוד מיליון פעמים". הבנות בקהל יצאו מדעתן, כי אולי זהו חסד נעורים עבורן, או זיכרון שטוב להימצא בו, אבל אילולא האנרגיות הללו, כל הדבר הזה היה בגדר טייקאוף קומי לעבר שפעם היה גדול, כשהמעריצות נתלו על זרועות שזופות והחיים היו דבש. היום יש לנו את המונולוגים ועוד כמה קטעי וידאו שצולמו בכוונה תחילה ומטרתם לקדם את הסרט התיעודי, הארוך מדי, וגם לספק זמן מנוחה לבנים.
את המילים האלו אפשר לסיים בפחד מעשרות אלפי המעריצים שיגידו שהיה מאגגגגגניב ומווווושלם, ושכל הנ"ל זו טרחנות ובלבול מוח, לכן - לראייה, עם ההגעה לפארק התוודעתי למחירים המופרכים שגובים חברי הלהקה על תצלום משותף/עלייה לבמה/ חתימה/מעורבות בסאונדצ'ק וכל דבר אחר שקשור ביחס אישי. המחירים נעים בין מאות לאלפי שקלים. רוצים חתימה של האווי די פקיד השומה? רוצים ללטף את הפטרייה של ניק? רוצים למדוד גובה עם קווין? תשלפו את המזומנים מהארנק. ככה לא מתנהגים למעריצים שמוכנים לשרוף את הגרון בשבילכם מעל לשני עשורים. זה לא הדיל שסגרנו כשהתחלנו את מערכת היחסים הזאת.
וכנראה שאת הניינטיז אי אפשר להחזיר בכוח, אבל כן - היה כיף לשיר את "Larger Than Life".
