נדיב ונסער ומכאיב: יהודה פוליקר ריגש בקיסריה

המונומנטליות של האלבום ההוא, והיכולת הנדירה של פוליקר להפוך כאב למוזיקה, הפכה אותו לאבן פינה בכל פלייליסט של טקס יום זיכרון. לא פלא שהופעה של יהודה פוליקר עלולה להיתפס כאירוע מדכא. אבל המציאות, כלבה אירונית שכמותה, מציגה את ההפך לגמרי. פוליקר הפך אתמול את קיסריה למשך שלוש שעות לאולם שמחות ענקי, ואם להשתמש בעוד קלישאה – הוא פתח הכי חזק, ורק המשיך להגביר את הקצב.

אמש הייתה הפעם הראשונה שיהודה פוליקר הופיע עם משקפיים. ככה זה. אחרי שלקח לו עשרות שנים כדי לחשוף בפני הקהל שלו את מה שהוא תמיד ידע על נטייתו המינית, עכשיו הוא גם חושף בפניו את בעיות הראייה שלו. זה רק טבעי למוזיקאי בן 63 שהתחיל את קריירת הסולו שלו עם להיט בשם "עיניים שלי".

לבמה בקיסריה מתקבצים שנים-עשר מוזיקאים עוד לפני שפוליקר עולה בכלל, ויחד עם וידיאו ארט משובח במיוחד הם מקבלים את המוזיקאי הגדול הזה, שבא לעבוד. אנחנו רגילים לראות את בני דורו של פוליקר עושים כל מיני הופעות עם גימיק כלשהו. אמן אחד מופיע עם הפילהרמונית, זמרת אחרת עושה הופעה אקוסטית, והלהקה ההיא עושה הופעה בה היא תנגן את "האלבום הגדול ההוא" במלואו, לרגל חגיגות ה-24 שנים ליציאתו לאור. לא פוליקר. בכלל, כמה מוזיקאים ישראלים יכולים להגיד שהם הוציאו ארבעה אלבומי אולפן בחמש השנים האחרונות? לכמה מהם יהיה אומץ להשיק אלבום אולפן חדש מהניילונים בקיסריה?

ההופעה מתחילה עם "חלום בתוך חלום" מתוך האלבום החדש "מוזיאון החלומות", ועל המסכים הגדולים מרצדות מילות השיר, עניין שיחזור על עצמו בכל אחד מששת השירים מהאלבום החדש שיבוצעו בהופעה. הופעתן של המילים על המסך עוזרת לקבל את השירים החדשים בצורה חלקה יותר, למרות ששישה שירים חדשים מתוך הופעה של שלוש שעות ו-36 שירים זו טיפה בים.

בין ששת השירים החדשים מופיע גם "שחמט" הקלאסי של חנוך לוין, עם לחן חדש של פוליקר (אחרי שכבר הולחן בעבר על ידי אבי טולדנו וקודם לכן על ידי אלכס כגן, בביצוע המפורסם של חווה אלברשטיין). עוד שיר שמתאים לטקסי יום זיכרון? אולי, אבל פאק איט, הביצוע של פוליקר נותן אדג' רוקיסטי לאחד הטקסטים האנטי-מלחמתיים החזקים שנכתבו פה.

בשליש האמצעי של ההופעה פוליקר מתיישב ומנגן על הבוזוקי היווני, ומזכיר לכולנו שמוזיקה ים תיכונית זו לא מילה גסה, והיא יכולה להתלוות למילים יותר גבוהות מ"יפיופה" או "בלבלי אותו". ב"קצר פה כל כך האביב" הקהל מצטרף לבוזוקי השמח של יודה, רק כדי להדגיש את הקונטרסט המדהים בין הלחן המקפיץ לבין הטקסט המדמם של דוד גרוסמן. קשה להאמין שלכך התכוון המשורר, אבל המילים "נדיב ונסער ומכאיב" הולמות בהחלט גם את אופיו המוזיקלי של המלחין והמבצע.

אם מחפשים בכוח רגע פחות מוצלח, אפשר לציין דווקא את שיר המחווה לאריק איינשטיין ז"ל, "מאז שעזבת", שמנסה לרגש בכוח, אבל לא מצליח לסחוף. השיר מרגיש מאולץ ובעיקר מיותר, אחרי הביצוע הכיפי של "שיר השיירה" ביוונית, שהיה מחווה פשוטה ונוגעת, בלי להתאמץ.

ובכלל, אי אפשר לבוא בטענות למופע אמש. גם בשבוע בו ג'סטין טימברלייק מקפיץ את פארק הירקון, קשה שלא להתרשם מהפקה שכוללת במה ברמה בינלאומית עם תאורה מהפנטת, וידיאו ארט מבריק, תריסר מוזיקאים מוכשרים (שלא התביישו להראות שהם נהנים מההופעה בעצמם, ביניהם ניקי הכנרת המדהימה שמוכרת גם למי שראה אותה עם אמנים כמו פורטיס, משינה ועוד, אלי חדד מבנזין ויוני פוליקר, האחיין המוכשר) ואמן מקצוען אחד שלא הפסיק לעבוד במשך שלוש שעות, לא דיבר שטויות בין השירים ואפילו לא ירד מהבמה כדי לחזור להדרן. הזמר הכי ישראלי שיש בכל כך הרבה מובנים, הוא הכל חוץ מאמן ישראלי כשזה נוגע לתמורה לכסף שהקהל משלם. הרווח כולו שלנו.

אפשר להעריך את גדולתו של אמן לפי השירים שהוא מרשה לעצמו לא לשיר בהופעה, ולפי המדד הזה פוליקר הוא ענק אמיתי. רק בנסיעה הביתה בדרך חזרה, פתאום חשבתי על כך שהוא ויתר על שירים כמו "נמס בגשם", "אפר ואבק", "שיר אחרי הגשם", או שירים שכתב לאחרים (וחלקם הקליט בעצמו), כמו "יורם", "רומיאו", "היי שקטה", "שיר אישה בחורף" ואפילו את השיר האהוב עליי אישית "מכאן ועד בכלל". אולי פוליקר ייזכר בו בעתיד.

רשימת השירים במופע: חלום בתוך חלום, שלושה ימים, כמעט כבר נוגע, הצל ואני, משמרת לילה, שחמט, פרח, קצר פה כל כך האביב, עיניים שלי, בוקר יום ראשון, אלקו, שוטה הכפר, זורבה היווני (נעימה), פומה פומה, שיר השיירה (יוונית), זינגואלה, פיגה (יוונית), טראנס אוריינט (אינסטרומנטלי), חלון לים התיכון, פנים אל מול פנים, רוקנ'רול, מוזיאון החלומות, כוכבים נופלים, פחות אבל כואב, איך קוראים לאהבה שלי, מאז שעזבת, אני רוצה, רדיו רמאללה, חופשי זה לגמרי לבד, בית משותף, יום שישי את יודעת, כפיים, כשתגדל, שלל שרב, התחלה חדשה, דברים שרציתי לומר.