הקהל שלהם, גם הערב, נע בין בני נוער שהם כבר גל שלישי או רביעי שמגלה אותם בסביבות גיל 15 והולך איתם כמה שנים, ועד לבני 35 עד 45 שמלווים אותם מהתיכון. יש קסם רועש ומחורע בלהקה הזו, שמצליח להדליק אוהבי רוק מגילאים שונים. בקרוב הם יציינו עשרים שנה לאלבום הבכורה "מציאות נפרדת", שכבר נחשב לסמי-מיתולוגי, לאחד מאלבומי הרוק המצוינים שיצאו כאן מתחילת שנות ה-90', אלבום שהשירים שלו מדביקים כל פעם מחדש דור חדש של מעריצים באטרף שלהם.
אין בארץ עוד להקה כמו "היהודים" ששורדת שני עשורים ונעה תמיד על התפר שבין הארד-רוק שוליים, לרוק כבד מיינסטרימי. לא מעט להקות מחזיקות כאן מעמד לא מעט שנים, אבל אף אחת לא עושה את זה עם עוצמות הצליל, הכוח המתפרץ, האנרגיות ותחושת הסוף-העולם-מגיע-עוד-רגע-אלוהים-תעזור-לי שלהם. קשה להישאר רלוונטי ברוק כבד משך עשרים שנה, קשה שבעתיים לעשות את זה בישראל, מדינה שרוק כבד היה אופנתי בה בערך שנתיים וחצי, בתחילת הניינטיז.
מקור הקסם הוא בשילוב בין אורית שחף (שירה וגיטרה) לבעלה תום פטרובר (שירה וגיטרה), שיוצר את אחד הצמדים המרתקים שצמחו ברוק הישראלי, הן כפרפורמרים חזקים שמטריפים במות, הן כזמרים מבצעים נדירים בנוף המקומי, עם יכולות ווקאליות מצויינות (פטרובר) ואינסופיות (שחף), והן ככותבי שירים שתמיד מצליחים להתחבר למקומות עמוקים ואפלוליים בנפש, ומהם לכתוב טקסטים, שילכדו את הלבבות של הקהל, ובד בבד הם מספיק טובים ומלודיים מבחינה מוזיקלית כדי להפוך ללהיטים.
בצמד הזה פטרובר אחראי על אגף הרגש,, שחף על העוצמה שמרקיעה שחקים. השירה של פטרובר, הכתיבה שלו, ההתנהלות שלו על הבמה, המהות שלו, היא לגמרי אמוציונאלית. הוא מצליח לבטא דרך הרוק שלו את הפחדים והכמיהה לאהבה של בנים-גברים מגיל בית הספר, דרך הצבא ועד לחיים הבוגרים. יש הרבה זמרים ויוצרים שצעירים ישראלים, בני נוער וחיילים, אוהבים, אין הרבה זמרים ויוצרים בארץ שהצליחו לחדור מתחת לעור שלהם, לבטא את מה שהם מרגישים עמוק בפנים, בצורה כל כך מדויקת, כמו תום פטרובר.
יש כאן הרבה זמרות מצויינות, אבל מודל מושלם של זמרת איצטדיונים אמיתית, יפה, סקסית, שמסמלת בנוכחות ובשירה שלה חופש, להבה וגירל-פאוור, ויכולה לעשות בהופעה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, כי היכולות שלה באמת מדהימות, כמו שאורית שחף מעמידה בפני המעריצות של "היהודים" - אין הרבה. יחד הם מרכיבים צמד אולטימטיבי, חיית רוקנ'רול דו-ראשית מיוחדת, נדירה, נוצצת לפרקים, אולי הכי קטלנית שהיתה כאן מאז פורטיסחרוף.
הם פותחים את המופע עם השיר החדש "זוג יונים", אבל מרגע שהם פותחים את הפה, זה נשמע יותר כמו זוג דרקונים, מוקפים בהרכב מחובר חזק, עם ערן מיטלמן (קלידים), יהב ליפינסקי (תופים), ניר מימון (בס), עומרי אגמון (גיטרה חשמלית) ואיציק סולם (גיטרה חשמלית), שחזר אחרי 16 שנה בחו"ל, וכאילו לא עזב מעולם. השישייה הזו נותנת בראש כמצופה, עם להיטים כמו "תעזור לי", "הימים שלנו", ו"ליפול", וקצת פחות מוכרים כמו "חופשי", "סוף העולם", "Don't Like" ו"עוד מעט".
ואז פטרובר מספר לקהל על חולה במחלה קשה, שיצר איתו קשר וסיפר לו על מצבו ועל שירים שכתב. כמחווה לזכרו, הוא מבצע את "מחפש תשובה" עם הגיטרה החשמלית של אותו בחור שנפטר. מיד אחר כך הם מבצעים שיר שני מהאלבום המתקרב, "דוריס", שנשמע טוב בליווי צ'לו, ובקרוב ייצא כסינגל.
המנה העיקרית במופע עולה לבמה בדמותו של יובל בנאי, סולן "משינה" ששחף ופטרובר העריצו בצירותם. הכבוד שהם עושים לו הוא בהתאם. בנאי מתארח לחמישה שירים, אך מי שקיווה לשירים מחורעים של "משינה" מהאלבום מ"מפלצות התהילה" כמו "את באה לבקר", "אין מקום אחר" או "הכל התחיל בנאצר", קיבל שיחוק גדול יותר בדמות גרסאות כבדות ל"אהובתי" שלוקח את השיר למקום אחר, "עתיד מתוק" שמקבל בוסט רציני, ו"שלח לי מלאך", שהיווה את אחד משיאי המופע עם שחף הענקית, שמביאה אותו למקום שמיימי. ביניהם בנאי שר איתם את "סמי חופשי" ההנדריקסי ו"טיפה בים". הקהל של היהודים עושה גם הוא כבוד לבנאי, שר איתו ואיתם את ההמנונים החזקים של משינה, ומכתיר את האירוח בהצלחה גם מהצד שלו.
מכאן ואילך נורית מהבמה שורה של להיטים. מה ששחף עושה ב"קח אותי" ו"ג׳קי" זה בית ספר לרוק כבד, למרות שהיא קצת ממציאה מילים במעבר המסורתי מ"ג'קי" ל"לסטרווי טו הבן" של לד זפלין. היא מוסיפה את "תשחק אותה" שלא היה מתוכנן, וגם פטרובר משחק קצת עם רשימת השירים - מקדים את "עידן האלוהים" ומאחר את "גניבה" להדרן הראשון. במופע הזה הם שמים בצד את הקאבר ל"אצלך בעולם" של מאיר בנאי, שמזוהה עם הפרק האקוסטי שלהם, וטוב שכך.כי נשאר יותר מקום לקלאסיקות שלהם כמו "לפעמים" ("נץ פורש כנפיים").
"לעולם מצידי" בהדרן השני הוא מהשירים שמראים שפטרובר יודע לכתוב בלדות קצת אחרות, אבל הוא נשמע קצת מתאמץ מדי בכיוון ההמנוני, בואכה סולו של עומרי אגמון. אבל זו הערה זניחה לעומת העובדה ש"היהודים" היו ונשארו מופת לאיך עושים רוק כבד אמיתי בעברית, ואם הם ימשיכו ככה, כדאי לקנות גם בשבילי עוד ארון אחד.
צפו בקטעים מהמופע:
הימים שלנו
דוריס (שיר חדש
אהובתי, עם יובל בנאי
סמי חופשי, עם יובל בנאי
עתיד מתוק, עם יובל בנאי
שלח לי מלאך, עם יובל בנאי
