״אני נשאר קרוב לגבול הקפוא, כל כך קרוב שאני יכול להכות בו עם אבן״, שר מארק לאנגן בשירו הראשון בהופעה ״When Your Number Isn't Up״. קולו מכה כאבן בכל אחד ואחד מאלפי האנשים שפקדו את הופעתו השבוע במערב לונדון. והאבן שורטת, מכאיבה ולא משאירה אף אחד באולם אדיש.

בגיל 50 לאנגן לא נח לרגע. מי זוכר בכלל כמה פעמים הוא כבר הופיע בתל אביב, מול הקהל הישראלי שכל כך אוהב אותו. מאז הופעתו הקודמת בארץ בדצמבר 2012, הספיק להוציא לא פחות משלושה אלבומים. "Black Pudding" יחד עם המולטי-אינסטרומנטליסט האנגלי דיוק גיירווד, אלבום קאברים ג׳וני קאשי למדי שנקרא "Imitations". והאחרון, שיצא ב-2014, הוא אלבום כפול הנושא את השם ״Phantom Radio״. לאנגן, משנה את המעטפות המוזיקליות שלו מאלבום לאלבום, מלהטט בין רעש לשקט, בין חום לקור. הקריירה שלו עמוסה שיתופי פעולה עם להקות ענק ומפיקי-על.

מארק לאנגן, הופעה (צילום: שי שרף)
מארק לאנגן, הופעה|צילום: שי שרף

אך דבר אחד לא השתנה במשך כל 20 שנות הקריירה שלו, וזה הקול המחוספס, הנמוך והמדויק. שירתו נשארה כמעט זהה עם השנים. ובדומה לאותו קול, גם הקהל האנגלי שמילא את האולם עד אפס מקום, לא הציג מנעד רחב. כמעט כולו הורכב מגברים לבנים עם מפרצים בשיער, בסביבות גילאי ה-40. כאלה שהאזינו ללאנגן בווקמן, כשהיו נערים מחוצ׳קנים בשנות התשעים. והנשים? הן כנראה העדיפו להישאר הערב בבית.

לאנגן עולה על הבמה, איך לא, בלבוש שחור-ניינטיז, מלווה בגיטריסט הסיאטלי-ניינטיזי ג׳ף פילדר. תוך שניות תשואות הקהל המשולהב הופכות לדממה מוחלטת. לאנגן מותח את גבולות ההקשבה של הקהל שלו, והם בתמורה מתמסרים אליו ושותים כל מילה שיוצאת מפיו כמים קדושים. הטקסטים האפלים ואותו הקול המזוהה הם אלו שקובעים את הטון. הניגודיות בין המילים הקשות לבין הביצועים המאופקים היא מוטיב שחוזר רבות במוזיקה של לאנגן, בעיקר בזו שיצר בשנים האחרונות. נדמה שככל שהתבגר (שלא לומר, הזדקן) הוא מעדיף לתת למילים לצעוק חזק הרבה יותר מאשר הגיטרות.

שיתוף הפעולה המוכר והארוך ביותר של לאנגן הוא כמובן עם Queens of the Stone Age, שהחל בשיר "In the Fade" באלבום המופתי שלהם "Rated R". בשיתופי הפעולה הוא מרשה לעצמו להשתחרר מהכבדות של עצמו, להציג צד אנרגטי יותר וקליל הרבה יותר. במופע הנוכחי הוא לא מתעסק בחומרים האלה, אלא בתשעת אלבומי הסולו שלו בלבד.

מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')
מארק לאנגן הופעה|צילום: רועי ברקוביץ'

ובכלל, לא עושה רושם שמארק מגיע כדי לרצות. הוא לא אומר אף מילה בין השירים, גם לא ״ערב טוב״ או ״תודה״. במשך כל המופע הוא לא זז. בהתאמה, התאורה סטטית לחלוטין ולא משתנה. לאנגן בונה את דינמיקת המופע בסבלנות שיש רק לאמנים ותיקים, כאלה שכבר אין להם צורך לשכנע או להוכיח שום דבר, לאף אחד. לאחר חמישה שירים בליווי גיטרה בלבד, עולים שאר חברי הלהקה לבמה. הלהקה מורכבת ממתופף וקלידן צעירים שנראים כמו הילדים של מארק, ובסיסט מבוגר שנראה כמו הסבא ההיפי של כולם. והם מצטרפים לפילדר הגיטריסט. תחילה הם מלווים בעדינות ובהקשבה רבה. העיבודים הכי סטנדרטים שרק אפשר לתאר, כאשר תפקידם של הנגנים הוא בעיקר לפנות מקום לקולו העצום של לאנגן.

והנה, בשיר השביעי, "The Gravedigger's Song", הם מבעירים מנועים. נכנסו הדיסטורשנים, עלו האנרגיות. המברשות הפכו למקלות שמכים בחוזקה על התופים ואפילו הבסיסט הסבאל׳ה שולף את המפרט. הקהל מתעורר שוב לחיים, זה בדיוק מה שחיכינו לו. היוש ניינטיז, אהלן אנרגיות נעורים נשכחות, וולקאם נוסטלגיה מנחמת. מכאן ואילך זו רכבת הרים. מארק מרים ואז מוריד, כדי להרים שוב.

מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')
מארק לאנגן הופעה|צילום: רועי ברקוביץ'

בין אם ירצה ובין אם לא, לאנגן הוא קפסולת זמן. הוא אולד סקול. עם הזמן השירה הבריטונית-אלפה-מיילית שלו התחלפה בקולות גבוהים יותר ומתייפחים יותר, הכנות והסדיקות הסיאטלית הוחלפו כבר מזמן באוטוטיון, והבלוגים קילד דה רדיו סטאר. על כן זו הופעה שמיועדת למטיבי לכת וחובבי הז׳אנר. מצד שני, מי שנולד אחרי שנת 76׳ ומתכנן ללכת להופעה שתתקיים ב-23 במרץ בבארבי, כנראה יודע מה מצפה לו.

Mark Lanegan Band, O2 Shepherd’s Bush Empire 

מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')
מארק לאנגן הופעה|צילום: רועי ברקוביץ'
_OBJ