דנה לפידות לא עובדת בשביל אף אחד

דנה לפידות של האלבום השני והמופע שמגיע יחד איתו היא כבר מזמן לא ההבטחה של האלבום הראשון, אלא מישהי עם קבלות, זמרת שהיא גם יוצרת, שהולכת במופגן על רוק אמצע הדרך קליט שמתאים לקהל רחב. תל אביב מלאה בזמרות-יוצרות שמנסות להיות אישיות, איכותיות והכי מיוחדות. לפידות הבאר שבעית מיוחדת דווקא משום שהיא מביאה את הדבר הכי ברור ונגיש - בחורה שכותבת שירים לא רעים, שרה אותם יפה, ויש איתה להקת רוק שמנגנת מוזיקה עם נטייה קצת לעיבודים כבדים, שמי שלא מפחד מקצת גיטרות יכול להתחבר אליה בקלות. ואולי זה קטע של הפריפריה, של באר שבע, לא להתבייש בזה שאתה אוהב את הסקורפיונז ואירוסמית' (ובנזין) ולנסות להישמע כמוהן. גם ראודור, השם החם שיצא לאחרונה מבירת הנגב, הולך על הגל הזה, עם שירים שמזכירים את מה שעשו פה סינרגיה לפני כמה שנים.

המודל הזה, של זמרת ששרה בלדות רוק נוגעות כמו "בגלל געגועיי" ומרימה אפרים לתפארת כמו "ואולי היום", "הרגלים רעים" ו"הלו אדון, שלום גברתי". המודל הזה נחשב היום למיושן, כי מי שומע היום רוק חצי כבד מיינסטרימי בלי התחנפויות מיותרות, בלי אף צליל מזרחי, מי בכלל משדר אותו ברדיו. זמרות שלפידות נמצאת איפשהו באיזורים הכלליים שלהן, כמו קרן פלס, אפרת גוש ומאיה בוסקילה (ויש שיגידו שירי מימון) - נשמעות היום אחרת ממנה. יש אצל לפידות קטעים שמזכירים את אווירת אלבום הרוק שהפיק לבוסקילה לואי להב, אבל מאז בוסקילההשתנתה לפחות פעמיים. יש לשירי מימון ולמירי מסיקה (ולריטה) הרכבי הופעות שמנגנים עיבודי רוק כאלה, מיינסטרימיים, להיטיים, אבל לא מהשירים האלה מורכב עיקר הרפרטואר שלהן. נינט הרבה יותר אלטרנטיבית, אורית שחף הרבה יותר אובר-מכסחת. אם אתם מחפשים את קלי קלארקסון המקומית, ועד שקטלין רייטר תוציא יותר מסינגל - לפידות היא התשובה.

הניימדרופינג העצבני שרץ כאן נועד כדי למקם את לפידות עבור מי שלא זכה להכיר את השירים שלה עד כה. מעבר לשירים החביבים שהיא כותבת (כולל, כמובן, "יש בך" של שלומי שבת) וליכולות הווקאליות המוכחות, לפידות היא פרפורמרית עם אנרגיות גבוהות, מחוות נעימות לעין ותנועות גדולות, שלא מתביישת להפגין התלהבות בזמן ההופעה, שהבמה של תאטרון "תמונע" היתה קצת קטנה עליה. שלמה ארצי כינה את זה פעם "סעיף הבושה" - זמרים בארץ מפחדים להתקרב לקהל ולתת הכל, וכאן לפידות יכולה לסמן וי - יש בה מספיק נאיביות וחוסר אמצעיות כלפי הקהל, והיא לא חוששת להפגין מה היא באמת מרגישה. ברור שכמו כולם היא עושה סוג של הצגה על הבמה, אבל התחושה היא שאצלה זה איכשהו יותר קרוב לאמת. היא באמת חיה את הרגע.

האירוח של בעז בנאי ב"גן המשחקים" היה נחמד ולא מחוייב המציאות. כשהוא נשאר לבדו על הבמה לבצע את "מרוב אהבה שותק" ואפשר ללפידות להחליף תלבושת (ממשהו סקסי א' למשהו סקסי ב') זה היה מעט יותר מדי. האירוח של מיכל אמדורסקי הוסיף נופך חביב של הומור לקראת הסיום. חבל ששיר כמו "בחורים כמוך" (אותו יצרה לפידות) בוצע בליווי פסנתר בלבד - זה בדיוק מסוג השירים שלפידות צריכה היתה להרים איתם את התקרה, במיוחד בשלב כזה של הערב.

הנאמבר הטוב ביותר של המופע הזה היה הקאבר שלה ל"I Don't Wanna Miss A Thing" של אירוסמית'. נדמה שהיא הביאה אליו למקסימום את היכולות שלה כזמרת מבצעת. באופן מוזר השיר הקיטשי הזה, שנולד על ידי דיאן וורן כדי לקדם סרט הוליוודי ובוצע על ידי להקה שרק כסף מעניין אותה, הצליח לרגש דווקא בביצוע של לפידות.

לאן דנה לפידות הולכת מכאן? כאמור, המשבצת שעליה היא משחקת פנויה בימים אלה. יש בארץ קהל לא קטן, גם מבוגר וגם צעיר, שאוהב רוק (כבד) בגובה העיניים, שמחפש זמרות כמוה שיעשו לו נעים עם גיטרות וינענעו מולו את מה שיש לנענע. זה הזמן שלה למצוא אותם, ולזכור שגם "היהודים" וגם "סינרגיה" התחילו מלמטה ובסוף גמרו כ"להקת השנה".

קטעים מהמופע

בגלל געגועיי


ואולי היום


עם בעז בנאי - גן המשחקים


בעז בנאי - מרוב אהבה שותק


הלו אדון, שלום גברתי


ניו יורק


I Don't Wanna Miss A Thing


יש לך


עם מיכל אמדורסקי - בחורים כמוך