בדרך למופע הבכורה "רצוא ושוב" של שולי רנד, נזכרתי במופע הבכורה של "נקודה טובה" בו נכחתי לפני עשר שנים. עשר שנים של חיים שלמים שעברו מאז שיצא אלבום הבכורה המופתי ההוא, וההשוואות מתבקשות: קודם כל המופע הקודם היה בצוותא, הפעם ההשקה עברה למשכן לאמנויות הבמה. בהחלט מרשים, גם במחיר של אובדן האינטימיות.
על הבמה מספר הנגנים גדל לשבעה, והבמה היא שיקוף מדויק של המארג שאפשר להבחין בו גם בקהל: חילונים ודתיים, כתף אל כתף. נכון, הקהל היה מגוון גם לפני עשור, אבל זה לא מובן מאליו בימים של התחזקות הפילוג וחשש מהדתה, בימים בהם מי שלא חושב כמוך הופך לאויב. אולי זו רק אני, אבל יש באוויר תחושה של התרגשות גם מהמפגש והחיבור הזה שמאפשרת האומנות.
הבמה חגיגית וכשרנד פותח עם "הילד המשיח", השיר שגם פותח את האלבום, ההתרגשות ניכרת עליו והוא נראה מתוח. ומה הפלא? המעברים האלו שבין העולמות מבלבלים: מחד, משכן מלא בו כולם באו לראות אותו ומאידך החיים היום יומיים הסיזיפיים בהם הוא עסוק בענייני דיומא ונוסע בתחבורה ציבורית. מקתרזיס למציאות, מהרצוי למצוי.
זו בדיוק מהות השם של האלבום "רצוא ושוב". המושג רצוא ושוב מופיע בספר יחזקאל ומדבר על השלבים המנוגדים בין התעלות רוחנית לבין העיסוק בגשמי. אולי המושגים והמילים הם מעולם הדת, אבל לא צריך להיות דתי כדי להזדהות עם המחזוריות הזו של החיים בין התקדמות ועלייה מול ירידה ונסיגה. המאבק הפנימי הזה בא לידי ביטוי גם בשיר איתו הוא ממשיך, "צדיק", וכשרנד שר "דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור" הוא הופך את הכאב לכמעט רומנטי, את הקושי ליהלום.
ואולי זו מהות החיבור אל רנד: הכריזמה שלו סוחפת. הנוכחות שלו מייצרת הקשבה בלתי מותנית והוא לא מתחסד, לא מסתיר את הקושי. מספר עליו בהרבה הומור ובצורה מרתקת. הוא נלחם בחיים, בדיוק כמו כולנו.
בין השירים הוא עוצר לספר סיפור, כובש ומצחיק מכין את הקרקע למה ל "מה התכלית" מהאלבום הראשון. מתחיל להיות שמח על הבמה. גרסה ל" טרמינל לומינלט" של חברו המנוח מאיר אריאל מגיעה לטעמי מוקדם מדי ברצף השירים ויש קצת נפילת מתח, אבל מיד אחריו "מוחין ד'קטנות" סוחף את הקהל ששר בקול רם ונראה שגם רנד מתחיל להשתחרר וליהנות: צוחק, שורק וקופץ.
אחרי "הספינה" עם פתיחה מוסיקלית שמזכירה את ה-Doors, שוב חוזרים למאיר אריאל עם ביצוע יפה יפה ל"מים מתוקים". "המשורר" שנכתב על חנוך לוין, מקבל בהופעה גם רפרנס מוסיקלי ל"מה אכפת לציפור", ואחריו מגיע "דע בני אהובי" שהוא מעין תשובה ל"אייכה" מהאלבום הקודם. אם ב"אייכה" אנחנו שומעים את הפנייה החד צדדית לאל, לחיפוש, כאן אנחנו כבר מקבלים את "התשובה", כשרנד מייצג את בת קול האלוהית. עם הקול החרוך והחם שלו הוא מלטף את הלב בשיר נחמה.
אחרי פתיחה דרמטית על הפסנתר מגיע "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" ואחריו "ערפל", שניהם ביצועים סוחפים ושמחים. הסאונד לאורך כל ההופעה הוא נקי ומדויק. צריך רגע לעצור כפי שעושה רנד עצמו בהופעה ולהתעכב על ההפקה המוזיקלית: אחרי שרנד מציג את הנגנים הוא מודה ארוכות לאסף תלמודי שהיה שותף ליצירה. צריך פה להצדיע לתלמודי, שיצר יריעה מוזיקלית רחבה גם באלבום וגם במופע, כזאת שנותנת לכל שיר את האווירה המיוחדת שלו. למרות שהיא מרשימה ומעניינת, היא לא לוקחת את הזרקור מהמילים והסיפורים וכל שיר הופך למעין הצגת יחיד קצרה (גילוי נאות: עבדתי עם אסף תלמודי על האלבום "עיר" של שלומי שבן).
השיר האחרון לפני הירידה להדרן הוא "עבדים" עם פתיחה עוצמתית שמזכירה את "מה שיותר עמוק יותר כחול". רנד והנגנים חוזרים לבמה אפילו לפני שהספיקו לעשן סיגריה עם "אייכה" שהוא שיר של פעם בחיים. מצמרר לשמוע את הקהל שר את כל המילים ורנד עוצר ומקשיב.
"עוד טיפה" סוגר את המופע המרגש הזה ושולח את הקהל החוצה אל הלילה הקריר לחזור להתמודד עם השגרה והחיים. לפחות עכשיו יש לנו כמה שירי נחמה ולב יותר פתוח.
נגנים: עמית הראל- קלידים, עמית יצחק- גיטרה, בנו הנדלר- בס, ניר מנצור- תופים, אמיר זהבי- גיטרה, דני פוגטש- כינור, אסף תלמודי- פסנתר, אקורדיאון)
סדר השירים:
- הילד המשיח
- צדיק
- מה התכלית
- מאיר אריאל – טרמינל לומינלט
- מוחין ד'קטנות
- הספינה
- מים מתוקים
- המשורר
- דע בני אהובי
- בן מלך שעשוי מאבנים טובות
- ערפל
- עבדים
- אייכה
- עוד טיפה
