פארק הירקון מלא בלמעלה מ-50 אלף ישראלים נרגשים בזמן שחברי קווין (בראיין מיי ורוג׳ר טיילור) ואדם למברט עושים את דרכם מהווידאו שעל המסכים אל עבר הבמה. בשעה 20:41 נשאב המסך עם לוגו הלהקה אל תוך שואב ענק בראש הבמה - איזה מגניב - ואנחנו מתחילים. מהר מאד מתברר כי, כמובטח, מדובר באחת הבמות היפות והמושקעות ביותר שנראו בישראל. היא כוללת גשר אל תוך הקהל, מסך עגול במרכזה שמקרין את האירועים במסגרות משתנות ושני מסכי ענק בצדדים.
למברט, בכובע שחור ומעין משקפי ליידי גאגא עתידניים, פותח עם ביצוע זריז ל- "Seven Seas of Rhye". אחרי קריאת "הלו תל אביב" מתבקש אל עבר הקהל, הוא עובר ל-"Keep Yourself Alive", וב-"Hammer to Fall"" כבר נפטר ממשקפי הענק ועובר למשקפי טייסים. למברט שצעיר ביותר מ-30 שנה מחבריו להרכב, מחזיק בתואר האיש שנכנס לנעליים הגדולות ביותר בתולדות הרוק. האמת? לא משנה איך ימשיך הערב, מגיע לו כל כך הרבה ריספקט על האומץ להיות פרדי מרקיורי לרגע, שמבחינתו הוא כבר צריך להרגיש כמו מנצח.
ממשיכים. בראיין מיי מפליא בסולו גיטרה מרשים, אחד מיני רבים שעוד יגיעו, ולצד הרוח המתבדרת בשיער השיבה המתולתל שלו אווירת הרוקנרול שולטת בפארק כאילו אף אחד לא שמע על EDM (או על אוסטרלית אחת בשם סיה). לא הוגן להשוות אף מבצע לפרדי מרקיורי, אבל עושה רושם שמבחינת תיאטרליות ומנעד קולי לאמברט נותן את כל מה שהוא יכול. "Stone Cold Crazy" הוא השיר הרביעי, ובשלב הזה כבר אין ספק שהלהקה בחרה לפתוח בקו קצבי ומרים, אם ככה הם מבצעים את השירים הפחות להיטיים, המחשבה על בלדות הרוק המושלמות שלה (חלמות קולקטיביים על "Show Must Go On") עושה צמרמורת ממה שצפוי לנו בהמשך. רמת ההשתתפות של הקהל גוברת עם "Fat Bottomed Girls", והכימיה בין למברט לחברי הלהקה מרגישה טבעית - זוכרים שהוא בן 34 ומיי וטיילור יחד כבר חצי את ה-120? ״אול אוף מיי פאט אס ביצ׳ס״, צועק למברט אל עבר הקהל בניסיון להחיות את האווירה לפני השיר השישי. בריאן מיי רץ אל הגשר שיוצא אל הקהל והמסכים מציגים את הווידאו הישר ממצלמת הגו פרו שעל הגיטרה שלו. גו פרו על גיטרה חשמלית? את זה פרדי מרקיורי לא זכה לראות.
זה קרה "Don't Stop Me Now" מתחיל והקהל סביבי באמת לא יודע את נפשו (אני חושב שראיתי חזיות נזרקות אל הבמה). למברט הוא בעצם סוג של שירי מימון אמריקאי, רק שהנינט שלו הוא הזמר האלמוני למדי קריס אלן. מדובר בפרפורמר הכי טבעי שנראה כאן בשנים האחרונות, סוג של ביונסה של הרוק אם תוסיפו לו שורשים יהודיים והרבה קעקועים. האירועים על הבמה קורים בקצב מפחיד, אני לא בטוח שהאנשים שעומדים בקצה הפארק יכולים לראות את זה אבל ברגעים אלה מונח כסא מלכות בקצה הגשר שיוצא אל הקהל. למברט שסובל מהחום נעזר במניפה שחורה כדי להתאוורר או סתם בשביל השואו. נראה שהוא נהנה לא פחות מאיתנו. צעקת ״לחיים״ במבטא כבד ולמברט לוגם מים מגביע יין כסוף. מישהו סיפר לחברי קווין שהקהל הישראלי נהנה שמפלרטטים איתו ולכן אחת לכמה דקות ניתן לשמוע איזה ״תודה רבה״, או ״ערב טוב״.
זעקות שנשמעות עד העולם הבא
בריאן מיי ורוג׳ר טיילור מקבלים מנת הערצה גדושה מקהל שלא בטוח שיודע שמדובר באגדות רוקנ'רול חיות אלא נהנים לראות את החברים של פרדי מרקיורי. למברט עצמו מקפיד להצטנע ומכריז: ״אנחנו עושים את זה כבר ארבע שנים, ואני לא יכול להאמין איזה כבוד קיבלתי - לשיר את השירים של להקת הרוק הגדולה בעולם״. האמוציות רק גוברות כשהוא שואל ״האם אתם אוהבים את פרדי?", והקהל מריע בזעקות שנשמעות עד העולם הבא. ״בואו נזכור את פרדי כי הוא היה יחיד בדורו. בוא נאהב אחד את השני לזכר פרדי. למי יש בן זוג? בת זוג? בעל? אישה?״ הוא שואל ועונה מיד: ״לאקי מאדר פאקרס. לי אין״. ההובלה הזאת מכינה את הקרקע, איך לא, ל- "Somebody to Love", ויש להאמין שמרקיורי היה מאשר בהערכה את הביצוע הווקלי המטורף של למברט. למברט יורד להתרעננות ומיי תופס את קדמת הבמה עם ביצוע אקוסטי ל "Love of my Life" בו הוא מזמין את הקהל לשיר יחד איתו לזכר החבר הנופל מרקיורי, בלדת העל זוכה לביצוע המוני ואקסטטי. "שמעתי ששרים בישראל מצוין", הוא מפרגן. שקר מוחלט כמובן, אבל זה לא משנה. נדמה שקולו של פרדי נשמע מגן עדן בסוף הביצוע.
לאחר מכן טיילור מעביר למיי את החשמלית ועובר לקדמת הבמה לביצוע של "These Are the Days of our Lives". למברט כנראה מנצל את הזמן הארוך הזה להחלפת תלבושות והתרעננות הכרחית. החלק הבידורי של ההופעה נמשך בדואט תיפוף של טיילור והמתופף החדש של ההרכב - רופוס טייגר טיילור שהוא כמו שניחשתם בנו של רוג׳ר טיילור (ומתופף להקת הגלאם-רוק The Darkness). חוויה מדהימה לחובבי משפחת טיילור, פחות למעריצי קווין. "Under Pressure" מוקדש, כמובן, לדייויד בואי שהלך לעולמו השנה. עם חזרתו, למברט עושה ככל יכולתו להיות חצוף ושובב ב- " Another One Bites The Dust". מיי, טיילור ושאר החבר׳ה מנגנים כאילו השנה היא 1982, בקטע טוב. עם "I want it all" , הקהל באקסטזה בפעם המי יודע כמה. בראיין מיי יוצא כוכב עליון בעוד ג׳ימג׳ום מרשים במיוחד שמתפתח ל"הבה נגילה" ואז לסולו של לא פחות מרבע שעה.
למברט חוזר עם "Who Wants to Live Forever", ואין ספק שהוא נשמע במיטבו דווקא כשהוא מוריד את הרגל מהדוושה של מיתרי הקול. מישהו רוצה לרקוד? יופי, כי זה בדיוק הזמן לכדור מראות ענק שיורד אל הבמה ומאיר את הפארק כולו. קווין באו לרצות את הקהל והם לא חוששים להשתמש בשום טריק בספר, אני חושב שזה חלק מהיופי בזיקנה - אתה כבר פחות חושש לצאת פתטי. הנה מגיעה הקלאסיקה "The Show Must Go On" ולמברט מוכיח שוב שהוא זמר רוק ענק, בלי זיופים ועם המון כריזמה. הסוף מתקרב ולמברט מצהיר: "התאהבתי בתל אביב". השיער של מיי מתבדר ברוח ומעלה חיוך ונוסטלגיה (אני כנראה מספיק מבוגר להבחין שהוא הכפיל האנגלי של אילן דר). עם "Bohemian Rhapsody", למברט מוחלף במרקיורי על המסכים במין מונטאז׳ א-לה סיה אבל כזה שמתקבל בהרבה הערכה. הקהל מתרגש כאילו מדובר בתחיית המתים, וזה, כמובן, זמן הזיקוקים. 
שוב, אין פעלול שחסכו מהקהל והוא מעריך את זה. עוד קצת אלקטרוניקה ולייזרים בערב שכולו על טהרת הרוק, וזה האות ל- "Radio Gaga" העצום. מבחינתי זה ללא ספק השיר של הערב אבל בהופעה של יותר משעתיים שמלאה בכל כך הרבה שיאים, לכל אחד בקהל היה את השיא הקטן שלו. ההדרן, אם למישהו היה ספק, כולל את "We will Rock you" ו- "We Are The Champions". למברט עם בלינג על הצוואר, כתר על הראש ומיקרופון מוזהב, בביצוע שלא מתרחק לרגע מהמקור אבל איך אפשר להתחרות בשלמות? אחרי קונפטי מוזהב שיכנס לאלבום התמונות של עשרות אלפי ישראלים זה כבר ברור - הרבה אנשים הולכים להגיע לעבודה בלי קול מחר.