סיון שביט פרומו (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
דוגמה לאחרים. סיון שביט|צילום: גיא כושי ויריב פיין

"לא רוצה לחזור הלילה הביתה", שרה סיון שביט באלבומה החדש, אבל כשצוללים אל "בניינים נמסים", אלבומה השלישי, קשה שלא להרגיש בבית ולרצות לחזור אליו שוב ושוב. אני מאזין לאלבום ב-Repeat כבר מספר ימים ונשבע לעצמי שאני עומד לחנוק (מאהבה) את הבחורה הזו, שלא מכירה אותי בכלל ואף על פי זאת מצליחה שוב, בפעם המי יודע כמה, ללא מאמץ מיוחד להיכנס היישר אל הנימים.

מראש אני לא אובייקטיבי, כי סיון שביט היא אחת הזמרות שהיוו פס-קול לרגעים משמעותיים בחיי, לצד רגעי מוות קטנים ופרידה, החלטות הרות גורל ומועקה, היא תמיד הייתה שם. בעברית, מנחמת, לא מתלהמת, הצליחה בדרכה האלגנטית לסמן טריטוריה קטנה בתוך הלב. יש לה לשביט את היכולת לכתוב משפטים פשוטים, יומיומיים ממש, לא יותר מידי מתוחכמים אמנם, אבל תמיד כאלו שמצליחים לנסח מצבים ולהיצרב בתודעה.

באמצע שנות התשעים היו אלו משפטים כמו "הלוואי שהייתי מוצאת חתיכת מסטיק ישנה.. משהו שיתחכך לי בשיניים". עשור וחצי אחר כך הם מתחלפים באמירות כמו: "איך זה שהפחד גדול מהאהבה" ("לא רוצה לחזור הלילה הביתה"), "אנחנו אוהבים אחד את השני באנגלית" ("בניינים נמסים"), "אני יכולה לראות אותך בעיניים עצומות, את עולה דמעות יורדות" (ארוחת יום שישי"), "פעם בשנה כשנפגשים מבטים לרצפה מחפשים " ("מבטים לרצפה").

"יצרני הזבל המוזיקלי ייצאו נשכרים אם יקשיבו לאלבום הזה"

סיון שביט פרומו 2 (צילום: גיא כושי ויריב פיין)
הרדיו קיבל שכל. סיון שביט|צילום: גיא כושי ויריב פיין

אלבום הבכורה של שביט, "הכחול האפור הזה" יצא באמצע ה-90' והגדיר תקופה. כבר אז הבנתי שהרומן איתה יהיה ארוך. רק לא ציפיתי שהוא יהיה ארוך כל כך ושיעברו עשר שנים עד ל- "וניל". ארבע שנים אחרי האלבום השני, כשהיא ממש לוחצת על דוושת הגז, מגיע העצב המתוק-מריר הזה, כמו שם השיר השני באלבום החדש. וכבר מהצלילים הראשונים אפשר לזהות את הסגנון המוכר והכה אופייני לה: אינטימי מאוד, אבל נגיש, לא מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר ובכל זאת מדבר אל כל כך הרבה אוהבי מוזיקה שעברו את גילאי ה-30 (בדרך כלל) ומאסו, הו כמה מאסו במוזיקת הביבים.

אותם יצרני זבל מוזיקלי ייצאו נשכרים מעט אם יקשיבו לאלבום החדש של שביט, שהוא אולי אינו "מאסטר-פיס המאה", אבל תמיד מרגש ומדויק. תוסיפו את צלילי הגיטרות של הבעל אמיר צורף, שגם שותף ללחנים לעיבוד ולהפקה המוזיקלית (יחד עם עובד אפרת), הפזמון שיהדהד גם אחרי שהשיר ייגמר, ובעיקר האינטליגנטיות השופעת מכל שיר, מאפיין שחסר היום בכל כך הרבה שירים ישראלים.

חוברת המילים מלווה בתצלומיה של שביט שגם הם מינוריים, חצי מופשטים ומשרים אווירה מלנכולית. הסינגל הראשון "מבטים לרצפה" שיצא לרדיו היה שיר טיפוסי. מפגש עם אקס מיתולוגי או ידיד קרוב והמבוכה לקראתו עם החיפוש הבלתי פוסק של המילים המתאימות.

הסינגל הבא "ארוחת יום שישי" נכנס ב"טעות" לרדיו, אחרי שמישהו התעורר שם קצת. למרבה הצער השמעתו החוזרת של השיר רק תחלל אותו. אחרי שירי פרידה מהורים שיצאו לאחרונה כמו "אל תלכי עכשיו" של יהודה פוליקר ו "והלכת" של דרור שוסטק (שברדיו מתעלמים ממנו) באה גרסה נשית לנושא הטעון  ועולה לטעמי על כולם. "בינתיים אני כותבת בחדר שהיה שלך, והאוח שמגיע כל קיץ, אחריו יבוא הסתיו, ותתחיל עוד שנה בלעדייך", שרה שביט באיפוק רב ושוב מצליחה לגרום למאזין להזדהות ולחשוב שהשיר נכתב בדיוק עליו, כולל אלו שאמם עדיין חיה.

הלוואי על כל המיינסטרים הישראלי

ב"פחד גבהים" היא כבר לא זוכרת. לא מחזיקה בפרטים. מרגישה כמו לוליינית שמפחדת מהחבל. "הצעד הבא" הוא המקבילה ל"ללב שלי אין בית" מהאלבום הקודם ואחד הלהיטים באלבום. זה שיר אותו מבצעת שביט בהופעותיה הקודמות, אך באלבום לצד ההפקה הוא נשמע טוב יותר וזהו ללא ספק אחד השירים הטובים באלבום. בשיר הנושא "בניינים נמסים" היא כבר מציצה מרחוק על עיר יקרה שכבר לא מה שהייתה: "צמרות העצים דוהות, העיר הזאת כבר לא שלנו, רחובות נמתחים, קורים עדינים נפרמים, ההרים נגלים לפנינו".

מעבר לזה אין הפתעות. מי שאהב את סיון שביט לא יתאכזב לרגע ויקבל עוד קצת מאותה יוצרת מוכשרת. שמעתי את הטענה שהשירים והאלבום כולו הם מיינסטרים. אפשר אם כך לאחל למיינסטרים הישראלי שיישמע אינטליגנטי וצנוע כמו האלבום הזה.

סיון שביט, "בנינים נמסים", High Fidelity