הואלס הראשון

משהו טוב קורה פה בזמן האחרון מבחינה מוזיקלית. אנשים מואסים אט-אט בהופעות שגרתיות ומחפשים כל הזמן ריגושים חדשים, גירוי עצבי מענג, יוצא דופן. כזה שלאחר חווייתו, נוכל לסמס לחבר הטוב המטייל אי שם באמריקה ולהגיד לו - "אחי, אתה לא מבין איזו הופעה פספסת".

ארבעה שמעריצים אחד את השני

בימים ההזויים האלה - ערבוב של גשם וחמסין, מחיאות כפיים וזריקות אבנים, מסעות פנימיים ומסעות בחירות, טפיחות על השכם ומכתבי פיטורים, ישנם רגעים קטנים מאוד שבהם אפשר לנשום לרווחה ולהניח למרדף האינסופי הזה אחר האושר ועושר. אלו נקודות בזמן ובמחשבה שאנו נאחזים בהן בכל מעודנו, ונזכרים בחדווה בשעה וקצת של צלילים אינטימיים אך אוניברסאליים, נוגעים וסוטרים בו-זמנית.

"דה בנדה" ("הכנופיה") מספקים בדיוק את הנחת הזו. את ניפוח הריאות ושחרורן לחלל הצפוף בו הופיעו אמש. ההרכב המסקרן, המורכב מתומר יוסף, תמיר מוסקט, אורן ברזילי ואיתמר ציגלר, ובחיזוקם של תום דרום הקלידנית המקסימה ודן זייתון הבסיסט המוצלח, מרגיש באמת יותר כמו כנופיה מאשר להקה. ככה זה שארבעה חבר'ה שמעריצים אחד את השני (מילים שלהם) מחליטים לנגן ביחד.

תומר יוסף בשיר על סבו הדתי ז"ל

הקונספט של מופע הכולל חומרים של כל אחד מחבריי הקבוצה, נתינת הקדמות טקסטואליות משעשעות או מרגשות לכל שיר וביצוע מעולה מבחינה טכנית ותכנית, יוצר את האסקפיזם המושלם מחיי היומיום, זה שמחפשים אותו בנרות. בבירה. מתחת לאבנים.

מסקרן במיוחד היה לשמוע את החומר המקורי של תומר יוסף, שממשיך לכתוב טקסטים טובים, כמו בשיר שכתב על סבו ז"ל, שבלט בייחודו. השיר תיאר את הסב הדתי וניסיונו ללמד את נכדו להיות כמוהו. "לא הבנתי את מה שהוא קרא, ומשהו קרה", שר על סבו זה שבשנים האחרונות הקהל התרגל לצפות בו מקפץ ומנענע אגן עם הבלקן ביט בוקס. בשירים שלו כסולן ישנו עדיין זיק של היתוליות לעיתים, קריצה לשמחה, אבל עכשיו זה כבר תחת מעטה מסקרן של אינדיבידואליות.

הכי מרגש: איתמר ציגלר

הכי מרגש היה לראות את השירים של איתמר ציגלר קמים לתחייה. ציגלר, אשר גר בניו יורק ב-15 השנים האחרונות, ממעט להגיע לארץ ועוד פחות להופיע בה. לפני מספר חודשים הגיח לעיר עם ההרכב המוצלח שלו - פינק נויז. "Memories of now", האלבום האחרון שלו, זכה לשבחים מכל עבר, ולא בכדי. מדובר בלא פחות מאשר יצירה מדהימה.

תמיד קיים החשש שאלבום אהוב לעולם יישמע טוב יותר בדיסק מאשר בהופעה חיה (או להיפך), אך הביצועים של "דה בנדה" לשיריו של ציגלר לא נפלו מהמקור ולא התעלו עליו. זה היה מינון נכון של הכל - הגרון הניחר של החולש על המיקרופון, פריטות הגיטרה מלאות הנשמה והקצב הבלתי-אנושי של תמיר מוסקט. "Lordy Lord", אחד השירים האהובים באלבום (ולפי נענועיי הראש, גם על שאר הנוכחים), מבוצע כאילו נחה רוחו של פרנק זאפה היכן שהוא בחוטי החשמל של רוטשילד 12.

תפילה בשירה הראשונה

מדי פעם נקלט בזוית העין מישהו בשורה הראשונה, מכסה את עיניו בידיו ונע קדימה ואחורה כמתפלל. מסביבו מורמות גבות אך אי אפשר שלא לחוש הזדהות, שהרי זו המחווה האולטימטיבית למוזיקה, כזו שנכנסת לורידים. היא נעשית בעיניים עצומות, בדמיון.

ביציאה מההופעה עוטפת תחושת הצינה הקלה של ערב שישי. חיוך קטן, מבפנים או מבחוץ, ונשימת רווחה, כי הנה, הוטענו המצברים ואפשר לחזור לחיים האמיתיים, המסובכים, מלאי התלאות. מוזיקה עושה את זה, היא אסקפיסטית מצד אחד, ומותירה אותנו יציבים על האדמה, מאידך. ואין כמו שילוב של הרכב מעולה כמו "דה בנדה" ושקיעה של שישי בכדי להזכיר את זה.

>> קוואמי והחלבות אירחו את פורטיס, אביטל תמיר ועוד במופע ההשקה