זה היה מתישהו ב-2003 או ב-2004. שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי והלייבל "בארבי רקורדס" הציע לי לבקר באולפן הקלטות תל-אביבי. הלהקה שהוא החתים, אלג'יר, עבדה שם על מיקסים לשירי אלבומה השני, "מנועים קדימה". סיקרן אותי לראות עבודה על אלבום בפעולה, ולכן קיבלתי את ההזמנה בשמחה, הגעתי למקום והתיישבתי בחדר הבקרה, המשקיף לחדר ההקלטות. מעבר לזכוכית השקופה עבד סולן הלהקה, אביב גדג', על תיקונים ושיפוצים לצלילים שהוקלטו כבר. יש להודות שלצפות בכך הייתה חוויה קצת משעממת. בשלב מסוים קלט כנראה גדג' שהאורח לרגע לא ממש מרותק לעבודה הטכנית לה הוא עד. הוא יצא מהאולפן, וקרא לי לבוא איתו לחדר ליד. שם הוא התיישב ליד פסנתר והחל לנגן לי שיר חדש, שאפילו לא הוקלט לאלבום שבדרך. קראו לו "יוון", והוא היה מצוין. המופע הפרטי הקטן לו זכיתי היה מהרגעים האלה בהם אתה שמח שאתה כתב מוזיקה.
מי חשב שכדי לשמוע את "יוון" מתנגן על גבי דיסק נצטרך לחכות עוד 5 או 6 שנים. "מנועים קדימה" יצא ביוני 2004, וזכה לקבלת פנים חמה, מצד הביקורות ומצד הקהל (קצת פחות מצד הרדיו). הוא זכה לכינויים כ"מושלם" ו"מופתי". הופעות הלהקה בבארבי, שהתחילו כשבקהל היו כמה עשרות אנשים, הגיעו למצב של סולד-אאוט, עם אנשים שהולכים הביתה מאוכזבים כי לא הצליחו להשיג כרטיס. היה נדמה שזה הקיץ של אלג'יר, ולא האחרון. מי ששמע את האיכות והבשלות שהציג "מנועים קדימה" ידע שללהקה הזאת יש עוד הרבה מה לתת. שירים חדשים שהחלו להיות מנוגנים בהופעות – "הגולם" ואותו "יוון", הראו בבירור שאין סיבה שהאלבום הבא של הלהקה ייפול מקודמו.
המשך ישיר לאלג'יר, מורכב יותר, עם פחות המנונים
אבל כשנה וחצי לאחר מכן הגיעה ההודעה – אלג'יר מתפרקים. אביב גדג' כינס את הלהקה והודיע שזהו, מיצינו. אין יותר אלג'יר ועכשיו איש-איש לדרכו. לצד המאוכזבים הרבים מהפוטנציאל המבוזבז, היו גם אלו שלא דאגו במיוחד. "אלג'יר של היום היא ממילא אביב גדג'", הם אמרו. "הוא קונטרול פריק, והכל בלהקה נעשה כדברו. אלבום סולו שלו יהיה, לצורך העניין, המשך ישיר לאלג'יר, גם אם לא יכלול את נגני הלהקה המפורקת". כולם ממילא לא היו חלק מההרכב המקורי (מלבד גבריאל בלחסן, שנכנס ויצא מאלג'יר כבדלת מסתובבת), זה שנוסד בתלמי-אליהו והוציא ב-1995 את אלבום הבכורה "נאמנות ותשוקה".
ארבע שנים לאחר הפירוק, אביב גדג' מוציא סוף סוף את אלבום הסולו הראשון שלו, "תפילה ליחיד". ממש כמו במקרה אלג'יר, גם כאן נדמה שהמבקרים מתחרים ביניהם מי ישפוך על ראשו יותר סופרלטיבים מרהיבים ומי הראשון שייתן לו חמישה כוכבים. "אלבום בכורה מדהים, מטלטל, קורע לב", אומר יואב קוטנר. "נבואת הזעם הכי טובה שיצא לכם לשמוע מאז הנביא ירמיהו", כותב דודו כהן ב"רייטינג". "אחד מהגדולים בעשור האחרון", כותב אמיר שוורץ ב"כלכליסט". ולירון תאני ב"7 ימים" מסכם: "אם האלבום הזה לא יצליח לפרוץ את גבולות הקהל שיודע מה הכתובת של מועדון הבארבי זה יהיה עוד ניצחון קטן לרעים".
האם "תפילה ליחיד" באמת עד כדי כך טוב? האמת שקשה כבר לקבוע. תמוה איך מבקרים רבים הצליחו להגיע למסקנה כה חד-משמעית לאחר תקופה קצרה כל-כך (חלק מהביקורות נכתבו כיום-יומיים לאחר שהאלבום הגיע לכלי התקשורת). נדמה ש"תפילה ליחיד" הוא מסוג האלבומים אליהם צריך לצלול עמוק-עמוק, לשמוע שוב ושוב ואז, רק אז, להגיד עליו דברים נחרצים. משימת ההתעמקות בטקסטים של גדג' ובמנגינות שטווה סביבן לא יכולה להגיע לסיום ראוי בחטף.
הסגנון האישי גובש, "מנועים קדימה" ממשיך להדהד
מה כן אפשר להגיד בינתיים? בתור התחלה, "תפילה ליחיד" שונה מאוד ממה שאנחנו מורגלים לקבל מהרוק הישראלי. המורכבות שבו מעניינת ומאתגרת, והופכת את ההקשבה למשימה שהיא מעבר לסתם שמיעה של מוזיקה. צדקו אלו שאמרו שגדג' הוא אלג'יר ואלג'יר היא גדג'. אופיו המוזיקלי של האלבום דומה ל"מנועים קדימה", ולפעמים אף מהדהד אותו בחוזקה (למשל בשיר "בושם", שפתיחת התופים שלו מזכירה מאוד את הפתיחה של שיר הנושא של האלבום הקודם). גדג' מצטרף לרשימה ארוכה ומגוונת של אמנים, משלמה ארצי ועד רן שם-טוב, שה-DNA המוזיקלי שלהם בולט בכל דבר שיעשו. אפשר היום לדבר עליו כעל אמן עם סגנון מוזיקלי משלו, סגנון שאפשר לזהות בקלות: העיסוק בנושאים מהפריפריה, בשבר ובכאב. הלחנים החצי-אוריינטליים עם הגיטרה שמפלחת אותם לאורך ולרוחב. הקול המיוחד (והדיקציה שעדיין מבטאת את האות ה' כאילו הייתה האות א') וסגנון השירה – כל אלה הופכים למעין "סימן מסחרי" של גדג', או בשפת השיווק העכשווית יותר, ל"ערכי המותג" שלו.
אבל למרות ש"תפילה ליחיד" הוא סוג של "אלג'יר 2", הוא גם שונה ממנו. הוא ארוך יותר, תובעני יותר ומתנחמד פחות. לא ש"מנועים קדימה" התאמץ במיוחד להיות קומוניקטיבי וידידותי למשתמש, אבל ב"תפילה ליחיד" גדג' עולה מדרגה לשירים עוד פחות קלים ופחות להיטיים. אין כאן הרבה "קיטש" או "דם על הים", שיכולים להשתלב בקלות יחסית בפלייליסט של תוכנית רדיו פופולארית. אלו הוחלפו בשירים כ"נחש בעשב" (המעולה), שטובים לא פחות, אבל חסרים את היכולת להפוך להמנוניים. מילות השירים הן בחלקן הגדול סיפוריות מאוד, לעתים במידה כזאת שגורמת להן להיות לא מספיק מוזיקליות ולא להשתלב בצורה טבעית עם לחן ונגינה. בגלל זה היה רצוי להפיק נכון את שירתו של גדג', להתייחס אליה יותר כאל עוד כלי נגינה מתוך מכלול של כלים, ולא כמוביל שבחבורה. אבל החולי הקבוע של ההפקה המוזיקלית הישראלית נתן אותותיו גם כאן, והקול של גדג' חולש על הסאונד, וצועד הרבה לפניו.
עולה שלב בהתעסקות בבלדות
השירים השקטים ב"תפילה ליחיד" הם גם אלו היותר קומוניקטיביים בו. נדמה שגדג' מצליח לעלות שלב בהתעסקותו בבלדות. "ילדה" מצליח לרגש בפשטותו הנוגעת. "בלוז ראש חודש" הוא דוגמה מובחרת ליכולת של גדג' לשלב בין קודש לחול (יכולת שאולי למד מאחיו הגדול, שלום גד, שהוציא בזמנו את "העבד" – פרויקט מוזיקלי של שירים פסבדו-דתיים בעטיפה של מוזיקה פופולארית). "השחר החדש", בו נכנס גדג' לנעליה של אם שכולה ושר במין נקבה, מצליח לשכנע ולהעציב מבלי להיות סנטימנטלי או מניפולטיבי מדי. טוב יהיה אם שיר כזה ייכנס לרפרטואר של "שירי ימי זיכרון" וירענן אותו קצת.
האם הקביעה האחרונה אומרת שגדג' והמוזיקה שלו בדרך למיינסטרים? האם האמן שתמיד התהדר בחוסר מוכנותו לקחת בחשבון משהו מלבד יצירתו, פוסע למחוזות ידידותיים יותר למאזין הממוצע? לפי הצהרות שהוא משחרר בראיונות – לא. לפי מועדון הבארבי, שהיה מלא בהופעת ההשקה אתמול – ייתכן. אמנם גם אלג'יר הגיעה בזמנה למעמדים כאלה (כולל אלבום זהב), אבל לא כיריית פתיחה. כאשר מצרפים לכך את העובדה שהסינגל הראשון (והמצוין) של האלבום "עיר בלי זיכרון" התנגן לא פעם בגלגל"צ – ניתן להניח שהאמן שפירק להקה כי "ראיתי בעתיד שלנו שיתופי פעולה עם חברות סלולרי ודברים כאלה" יצטרך להתמודד עם עוד פיתויים מאזורי תעשיית המוזיקה הפופולארית. בצומת דרכים זו הוא יצטרך שוב לעמוד על שלו, אולי בצורה נחרצת יותר מזו אליה הוא מורגל, או לחלופין להיפתח קצת לכיוונים נוספים, ולהבין שלא כל הליכה לקראת הקהל הרחב משמעותה למכור את עצמך.
מצליח להחזיק את המקל משני קצותיו
בהופעה בבארבי אתמול נדמה היה שגדג' מסוגל להחזיק את המקל הזה משני קצותיו. לתת הופעה עם חומרים קשים, אבל למלא את המועדון. לשיר את שיריו החדשים מצד אחד, כולל אלו היותר ארוכים, ולפנק עם להיטיה של אלג'יר ("דם על הים", "שיר הבתולים", "דבר אליי" והדרן סוחף עם "מנועים קדימה") מצד שני. לתת ברצף שיר אחר שיר עם משפט הקדמה מינימלי לפני, ואז לשחרר לקהל במפתיע את האמירה "אני לא אומר לכם את זה הרבה, אבל אני מת עליכם". גם התקשורת שלו על הבמה עם להקתו משוחררת וזורמת, שיתופית ונותנת תחושה של קולקטיב ולא של זמר והנגנים שלו. לאלג'יר לקח קצת זמן כדי להגיע למצב הזה ולהתנהג כלהקה ולא כאסופה מקרית של נגנים.
להקתו הנוכחית של גדג' עלתה עם זה לבמה כבר בהופעה ה(כמעט) ראשונה. גדג' גם השכיל לאסוף סביבו נגנים שאינם רק משובחים, אלא גם פחות קונוונציונאליים בגישתם. אביב ברק, מהמתופפים הטובים בארץ, נשאר על עמדתו מימי אלג'יר. יהוא ירון נהדר על הבס. האקורדיון של בוריס מרצינובסקי צובע את השירים בעוד גוון שתורם מבלי להיות מוגזם. ורון בונקר הוא פשוט הגיטריסט הכי טוב שאתם לא מכירים. הצליל של הלהקה חד, מהוקצע ומדויק, וגם מאוד "אלג'יראי", בטח כאשר ההרכב מבצע את שירי הלהקה המיתולוגית. ב"דבר אליי", למשל, אפשר לעצום עיניים ולדמיין שאתה בהופעת איחוד של אלג'יר. גדג' ולהקתו סחפו את הבארבי לכמעט שעתיים, שלרגעים הרגישו כמו חזרה לאותם ימי גילוי של לפני 5 שנים, לאותן הופעות מהם יצאו אנשים עם עיניים מזוגגות משהו, מנסים לעכל חוויה לא פשוטה שעברו, שהייתה מהנה וקשה במקביל. גם אתמול זה הרגיש כך לא פעם, כאשר שיר קצבי וסוחף כמו "הגולם" מתחלף בשיר ארוך כ"תפילה ליחיד", כששירים אותם גדג' מבצע לגמרי לבד עם פסנתר מתחלפים בשירי להקה בהם רון בונקר מפציץ עם הגיטרה.
ואז ממש בסוף, שנייה לפני שגדג' יורד מהבמה, עולה עליה בחור מאסיבי ומנופח שרירים ומחבק אותו חיבוק חזק. זהו גבריאל בלחסן, שותפו ליצירה משכבר הימים. הקהל המופתע מזהה במהירות ומריע. גם זה סוג של איחוד של אלג'יר.