דפש מוד? פטשופ בויז? ליידי גאגא??? פחח. עם כל הכבוד להופעות הבינלאומיות שראינו בקיץ הבאמת מטורף הזה, הגיעה אתמול המלכה והבהירה לשאר הקולגות ולקהל הישראלי איך באמת מתקתקים מופע בלתי נשכח, כזה שאתה לוקח אתך בזיכרון שנים הלאה, גם לימים שיהיו לך נכדים. ואף אם מורכבותו הפכו אותו לעיתים לנטול רגש וחסר ספונטניות מבורכת, קשה באמת לחשוב על מישהו או משהו הקיץ הזה, שלא לומר בשנים האחרונות, שבאמת יכול להשתוות לתצוגת התכלית המרשימה שנתנה אתמול מדונה בפארק הירקון.
מהגולדן רינג זו חווייה אחרת
גילוי נאות: התמזל מזלי וכרטיס העיתונאי שבידי הכניס אותי ל"מתחם הזהוב" הצמוד לבמה ולרגליה של הגבירה, מה שכמובן העצים את החוויה פי כמה לי ולאלפיים המאושרים שזכו להיכנס בפתחו. אבל גם מבלי לקרוא את הטוקבקים של אחרי (ברור שקראתי), אני די בטוח שגם מי שהתמקם בפינות הכי קיצוניות של הדשא בפארק אתמול יצא משם עם עיניים נוצצות כאחרון מסכי הוידיאו העצומים שמילאו את הבמה.
החגיגה בפארק התחילה, אם לא כוללים את הבאלנס התמוה שנמשך גם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בשבע וחצי עם עלייתו של פול אוקנפולד, שתפקד כדיג'יי חתונות זול אך יעיל וניגן מיקס של להיטי דאנס עכשוויים מתובל בקצת קלאסיקות וקמצוץ אינפקטד מאשרום שלנו, ההחתמה האחרונה בלייבל שלו. אבל נדמה שהקהל הישראלי, שעדיין היה עסוק בקניית נקניקיות ובייגלס, שם לב למה שקורה בעמדת הדיג'יי רק כשאוקנפולד החל לנגן את "Celebration", להיטה הנוכחי של המדונה (לא ברור למה לא חשבו שם להקרין על המסכים את הקליפ שלו, שיצא לעולם רשמית בבוקר), כשלצידו כמה מרקדני המופע שמתחו את הרגליים לקראת הערב הארוך שציפה להם.
אחרי איחור קל של חצי שעה, לצורך שעת מדיטציה של המדונה, מסתבר, נדלקו המסכים, יותר נכון חלליות וידאו-ארט עצומות א-לה "מפגשים מהסוג השלישי", והכינו את הקהל לעלייתה של מדונה, כשהיא ישובה על כס מלכות מעוצב באות הראשונה של שמה ובידה שרביט מלכים, או שמא שרביט מנצחים, כרמז לשעתיים הקרובות בו תשלוט בהמון ביד רמה.
כנהוג בסיבוב הנוכחי, היה זה "קנדי שופ", השיר הפותח את אלבומה האחרון, שנתן את הספתח. ועוד לפני שהקהל מעכל את נוכחותה בארץ הולדתו, פינקה מדונה ב"ערב טוב ישראל" המקובל כשהיא מוסיפה לקול התשואות הרמות: "16 שנה לא הופעתי כאן, ואני מאושרת לחזור, כל כך טוב לי לחזור לישראל - אסור לי לא לבוא לכאן כל כך הרבה זמן".
מרצדס קלאסית מפוארת, זירת איגרוף
למרות שהחלק הראשון כלל לא מעט שירים מהדיסק האחרון והפחות מוצלח (לדעת הרוב. אני דווקא מחבב מאוד), תמיד קרה משהו על הבמה שפיצה את המאוכזבים, אם זו מרצדס קלאסית מפוארת, זירת אגרוף עצומה או וידאו מנקר עיניים.
בחלק השני, לעומת זאת, כבר לא היה אחד מקהל שנותר אדיש לגרוב עם להיטים כמו“Human Nature”. ו- “Vouge” וכמובן “Into The Groove” , כולם בגרסאות מאש-אפ מעולות עם קלאסיקות ותיקות יותר, או להיטי מועדונים עכשוויים, שאפיינו את רובו הגדול של המופע.
במציאות מדונה נראית מדהימה יותר מבתמונות. התנועה שלה על הבמה, ממרום גיל 50, היא יותר ממרשימה, כשהיא לא מפסיקה לקפץ כאחרונות חברותיה לכיתה של ביתה לורדס. השירה מרשימה קצת פחות. (גם הנגינה בגיטרה, אבל ניחא), אבל בדיוק בשביל זה היא מחזיקה שתי זמרות ליווי אימתניות ופלייבקים לקטעים הקשים.
כצפוי, גם אנחנו קיבלנו כאן את המחווה הידועה למייקל ג'קסון, תוך כדי הביצוע של “Holiday” הנוסטלגי, ולמרות שאין כנראה מישהו שלא חרש עליו ביוטיוב בשבועות האחרונים, אפשר היה לחוש בהתרגשות גדולה בפארק. בכל זאת, מייקל ג'קסון, אומן הפופ היחיד שבאמת היה יכול לתת לה פייט כשעוד היה בחיים.
חופרת על שלום ואמונה
בהמשך הגיע כמובן גם את החלק הצועני של המופע, לטעמי הצד היותר מציק של הסיבוב הזה, שעובד על הרגליים בעיקר במאש-אפ בין"La Isla Bonita" ללהיט הצועני ""Doli Dolie, אבל אחר כך הופך לטברנה דביקה מדי. מה עוד שבמקביל התחילה מדונה לחפור עם דיבורי השלום, האנרגיה והאמונה, שמלמדים אותם שם במרכז לקבלה. מה שכן, ממרחק מטר מהבמה, אי אפשר להישאר אדיש לביצוע האינטימי ל- "You Must Love Me"מתוך "אוויטה".
כצפוי החלק הכי מקפיץ בהופעה היה האחרון, בו ביצעה מדונה כמה מהשירים הכי טובים שלה (מינוס "Hung Up" לצערנו), שהם לא במקרה גם הלהיטים הכי גדולים. ראשון בתור: " 4 Minutes", הדואט המעולה עם ג'סטין טמברלייק, שהופיע על גבי מסכים בלבד לצערנו, אבל מי יודע, אולי הוא יפתיע הערב. אחריו "Like A Prayer" בעיבוד חדש ומהפנט, שמבוסס על "Feels Like Home", הטראק המעולה של Mack ו-"Frozen," גם הוא עם דגימות מתוך להיט הדאנס של המפיק הבריטי קלווין האריס, שלפי השמועות המשמחות יהיה כנראה זה שיפיק את אלבומה הבא.
שני השירים האחרונים כבר היו אקסטזה של ממש: קודם ביצוע מקפיץ עד מאוד ל "Ray Of Light", ומיד אחרי השיר הסוגר והטוב ביותר שלה בעשור הנוכחי לטעמי - "Give It to Me" בעיבוד דאנסי במיוחד, במהלכו עלו כל הרקדנים לבמה לסיבוב אחרון, כולל הבלחה קטנה ומרגשת של הבת לורדס. סיבוב שכלל גם ירידה היסטרית של אסתר המלכה (ככה הקהל העדיף לצעוק לה, ובצדק) אל העם לטובת שירה בציבור. כאן אגב גם נרשם הרגע הספונטני הכמעט יחיד בהופעה, כשאסתר חטפה מאחד המעריצים את הדגל המקומי והתעטפה בו באהבה כאחרון מחלפותיה. ומחוות סיום יותר סמלית מזה, לא תמצאו כנראה באף מקום אחר.