אחרי ההצלחה הפנומנלית של "Shock Value" הראשון מ-2007, לא היה לאף אחד ספק שמפיק-העל טימבלנד יחזור בהקדם לסיבוב נוסף של שיתופי פעולה נוצצים באלבום המשך. האמת היא שזו לא משימה מסובכת מדי לאיש שבחיוג המהיר שלו נמצאים שמות כמו ג'סטין טימברלייק, ג'יי זי ומיסי אליוט. שני האחרונים אומנם לא הגיעו הפעם (מי שממש רוצה לשמוע אותו עם ג'יי זי שיפנה לאלבומו החדש של הג'יגה).
אבל חסרונם, לא נעים להודות, לא ממש מורגש, כי בנוסף לטימברלייק, שמפגיז ברצועה הפותחת והמדבקת "Carry Out", מצטרפים לטימבה שוב גם נלי פורטדו - בסינגל הראשון והבינוני "Morning After Dark", קרי הילסון ו"וואן ריפבליק" מתהילת "Apologize". לצדם צצים שמות לא פחות מכובדים כמו קייטי פרי, שללא ספק זכתה בלהיט של האלבום החדש – "If We Ever Meet Again", כוכבת הילדים המעצבנת מיילי סיירוס והזמרת ברנדי, תחת הכינוי החדש שלה "Bran' Nu".
הידבקות מחייבת לנוסחא ולסאונד הכל כך מזוהים
באופן לא מפתיע, הרצועות באלבום החדש של טימבלנד, שמאכלסות את הסופר-סטארים הגדולים, הן גם אלה שמתחבבות על האוזן בהאזנה ראשונה. אם כי הידבקות מחייבת לנוסחא ולסאונד הכל כך מזוהים של טימבלנד, הופכת אותם לצפויים עוד יותר, ואת חלקם אף משעממים ממש, כמו במקרה של וואן רפבליק ב-"Marching On", שמתקשים לשחזר את הקסם של הלהיט ההוא.
וכך קורה, שההפתעות הטובות של הדיסק הזה צצות דווקא בקטעים הפחות נוצצים. ראויים לציון: "Lose Control" ההימנוני, שמקבל שדרוג ענק בפזמון הודות לזמרת הפופ הצעירה ג'וג'ו. "Ease Off The Liquor", בו מתארחת הראפרית הצרפתיה SoShy באלקטרו-fאנק מעולה, שמתפתח לחגיגה מקסיקנית. ו-" Can You Feel It" האלקטרואי עם זמרת קנדית עלומה ומעולה בשם אסטרו.
ובדיוק כמו באלבום הקודם, אז ארח את ההרכבים "Fall Out Boy" ו-"The Hives", גם כאן שיתופי הפעולה הרוקיסטיים של טימבלנד לא ממש עושים כבוד לעבודה שלו כמפיק. צ'אד קרוגר לבית ניקבלק, ודוטרי מספקים אומנם את אותו קול גראנג'י מוכר המיליונים שלהם, אבל העטיפה מסביב נשמעת יותר כמו רמיקס זול לשיר זניח שלהם מאשר משהו חדשני.
מיומנותו האמיתית עדיין נעוצה בשורשיו הטבעיים
מפתיע יותר הוא שיתוף הפעולה של טימבלנד עם הרכב הרוק-פופ "The Fray", שמוכר מהלהיט "How To Save A Life". יחד עם אסטרו הם מנפקים את "Undertow", הבלדה המוצלחת של האלבום, ומתחרה ראוי ל "Apologize" מהקודם.
חובבי ההיפ הופ לעומת זאת יהיו מרוצים יותר, בעיקר בקטעים עם קרי הילסון, כמו "The One I Love" המעולה, ועם כוכב הארנ'בי העולה דרייק ב"Say Something", שרק מדגישים כי מיומנותו האמיתית של טימבלנד עדיין נעוצה בשורשיו הטבעיים, יותר מאשר בז'אנרים האחרים שמאכלסים את האלבום.
אבל יש יתרון גדול אחד לסלט הזה. כל מאזין פופ ממוצע יכול למצוא כאן לפחות שלוש רצועות שיתחבבו עליו. ובעידן הסינגלים הבודדים, כידוע, שלושה שירים זה המון. מה שמבטיח כנראה שהחלק השני של "Shock Value" יזכה להצלחה לא פחות מקודמו.
טימבלנד – "Shock Value 2"