מירי ד'מלכותה מסיקה

לפני כמה שנים, כשמירי מסיקה פרצה בסערה לחיינו, אבחן מישהו שהכיר אותה מקרוב: "הבחורה הזו חכמה, אבל החוכמה שלה מיוחדת, חוכמה של נשים חזקות, חוכמת כוס, יש לה אינסטינקטים נכונים". למרות הביטוי הגס, הכוונה של אותו מכר משותף היתה כמובן חיובית. הוא התכוון לכך שמסיקה היא בחורה מלאת תשוקות ותאוות, רצונות וחלומות, ושיש לה את היכולות כדי להגשים אותם, איך לקלוע לטעם הקהל, איך לבנות קריירה, איך להצליח.

היחידה מהדור שלה שלא "ים תיכונית" וממלאת האנגר

אמש, בהאנגר 11, מסיקה הגשימה עוד חלום. עם אותה חוכמה איתה כנראה נולדה היא מילאה את ההאנגר, אולי הזמרת היחידה מהדור שלה (פרט לעידן רייכל), שאינה מתויגת כ"ים תיכונית", ומסוגלת להביא 2500 איש להיכל התרבות החדש של המוזיקה הישראלית. זה קהל כל-ישראלי, במיטב שנותיו, לבוש במיטב מחלצותיו, ששילם במיטב כספו, כדי לראות את הדיווה היחידה באמת שצמחה כאן מאז ריטה (תכף נגיע אליה), משיקה את "מלך", האלבום הרביעי שלה.

"מלך" הוא אלבום שמבקרי מוזיקה נהנים לחבוט בו, ולא בצדק. מירי מסיקה היא זמרת מיינסטרים ישראלית נהדרת, שמבקרים נהנים לסנוט בה, ושוב - שלא בצדק. המבקרים מצפים ממסיקה להעיז, לשנות, להתקדם, לחדש. זו דרישה הגיונית מזמרות אחרות שפרצו בעידן שלה, כמו נינט ואפרת גוש, יעל דקלבאום וקרולינה, אמילי קרפל ודניאלה ספקטור, אפילו מאיה כורם ומהחברה הטובה קרן פלס, שהן מראש הרבה יותר מוזיקאיות ממנה. מסיקה היא לא יוצרת. היא זמרת מבצעת שתפקידה בעולם הוא לרגש. לכן אלוהים ברא אותה, ובשביל זה היא חיה. זה הכל, הכי פשוט. ומי שהיא מרגשת אותו אוהב אותה, ומי שהיא לא מרגשת אותו - אדיש אליה, וגם זה בסדר.

כל כך הרבה אפשרויות וסיבות להתרגש ממנה

כי מסיקה היא זמרת שמרגשת קהלים רחבים, מגוונים, מנהגי מוניות ועד דוקטורים, מבעלי באסטות בשוק ועד פרופסורים, וכפי שנכתב כאן בעבר - בעיקר נשים, המון נשים. כשהיא שרה אמש את "בנות", בעיבוד רוויי במלודיקה, גיטרות אקוסטיות, קחון ובונגו שהזכיר רגעים יפים של יהודית רביץ - התוצאה היתה אחלה נאמבר מוזיקלי, אבל בעיקר שיר שדיבר ישר ללב של בנות המין היפה בקהל.

הריגוש שמסיקה גורמת לקהל יכול להגיע מעצב, משמחה, מלב מרוסק, מנחמה גדולה, מאהבה של פעם בחיים, מרומן קצרצר בתוך הנישואים, מתחושת "ביחד", מדיכאון של לבד, מהתפעמות מיכולותיה הווקאליות המצמררות (מי שבאמת מתרגש ממוזיקה ולא חש צמרמורת פיזית לפחות פעם אחת בהופעה של מירי מסיקה - לא באמת מתרגש ממוזיקה), מתשוקה ליטול פיסה מהלב הגדול שלה, מהימשכות אליה כפאם פאטאל מקומית, אפילו מהתרפקות על זמרות גדולות שמסיקה מזכירה אותן בהוד ובהדר שהיא משדרת, משושנה דמארי ועד שלומית אהרון. יש כל כך הרבה אפשרויות וסיבות להתרגש ממירי מסיקה כזמרת, הדרישה לחדש לא צריכה להיות אחת מהן, לפחות לא עכשיו.

פופ, דאנס, מזרחית, ערבית, רוק, בלוז וג'אז

אבל מסיקה בכל זאת מחדשת. במופע החדש "מלך" חלק מהעיבודים שונים מבמופע הקודם "חדשות טובות". "שיר לשירה", למשל, עדין יותר. "לשם" יותר סוחף. "אני באה אליכם" מזרחי מאי פעם. "יום ראשון" הוא קטע ג'אז עם קריצה. השאנסון ב"אף אחת" צרפתי מאי פעם. הקאבר שלה ל"אינתה עומרי", בו היא שרה א-קפלה בערבית, הוא ביצוע שמחייב כניסה מהירה לאולפן. היא עושה מ"נובמבר" חגיגה של דאנס, היא חוזרת ל"טיפ טיפה", השיר הראשון שהוציאה בחייה ועושה ממנו בלוז אמריקאי קצבי. היא קורעת את תקרת ההאנגר ב"לא שם", היא שומרת על האתניות המבורכת ב"ברכת המלך".

יש רוקנ'רול שמגיע בשיר חדש כמו "יריות באוויר" ובלהיטים ותיקים יותר כמו "שלום לאמונות" ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה", ויש רגע שקורע את הלב (גם למסיקה עצמה, שהקול שלה מתמלא דמעות) בהדרן האחרון עם "שיר תקווה", אליו היא מקדימה סיפור על בעל שאיבד את אשתו לסרטן ושלח לה מכתב אישי.

מסיקה מגדילה לעשות ומתייחסת ל"עמוק עמוק/אמור אמור" כמו שזמרת עם עומק, שכל ונשמה כמוה אמורה להתייחס לסטנדרטים קלאסיים של התרבות שלה, ומחברת את אריק לביא עם זוהר ארגוב בטבעיות, במקצוענות ועם המון רגש. כשהשיר הזה יצא כסינגל מפרויקט "שני צדדים למטבע" הוא לא הותיר רושם רב על הרדיו (ובצדק, הביצוע המוקלט לא היה מספיק טוב), אבל במופע הזה הביצוע המעולה של מסיקה החזיר את השיר לכוונה המקורית - שיר הכי "ישראלי", במובן הרחב של המילה, שממזג גלויות ומחבר את יעקב אורלנד ומרדכי זעירא לשכונות כמו שיכון המזרח, שעריים וכרם התימנים.

מנצחת את כל הספקנים בדרך לצנטרום של המרכז

התוספות של הנגנים במופע הזה - גיל פלדמן בפסנתר ויניב דדון בגיטרות אל ההרכב הקיים של מסיקה (שבבסיסו אמיר פינטו בכלי הקשה, תומר צדקיהו בתופים, מיקי ורשאי בבס ואורי זך בקלידים) - הן תוספות שהערך המוזיקלי המוסף שלהן מורגש. גם הנגינה של אורי זך באקורדיון ומלודיקה בכמה שירים גיוונה והעשירה את הצליל של מסיקה. נכון שהיא לא הולכת עם שום סגנון מוזיקלי עד הסוף - היא לא רוקרית, לא פופיסטית מובהקת, לא זמרת ג'אז, לא בלוזרית ולא זמרת שמתמחה במוזיקת-עולם - מירי מסיקה, במיוחד במופע הזה, היא קצת מכל דבר, בנגיעות, בקטנות, פה ושם, והיא לא צריכה יותר מזה כדי לנצח את כל הספקנים ולהמשיך לחיות בצנטרום של המרכז.

מעבר לכך, במופע הזה מתקרבת מסיקה עוד אל הליגה של הגדולים באמת. לא סתם היא צרפה את פלדמן, שהוא הפסנתרן הקבוע של שלמה ארצי כבר עשור וחצי. ולא סתם היא אירחה את רמי קליינשטיין, שרה איתו את "נוצה ברוח" ועשתה לו קולות ב"אש". יש כאן אמירה חזקה של מסיקה (בין אם היא התכוונה אליה ובין אם לאו) שמה שכולם אמרו עליה בשנים האחרונות הוא נכון - היא היורשת האמיתית של ריטה בתפקיד הדיווה הישראלית של אמצע הדרך. גם עבור קליינשטיין, אגב, מדובר במהלך מחוכם. הוא משתף פעולה עם הזמרת שהפכה להיות המתחרה הגדולה ביותר של אשתו לשעבר, ולא צריך להיות יאיר לפיד כדי להבין את זה.

אישה חושקת ונחשקת שרוצה לשכב עם כל העולם

הביצוע של מסיקה ל"על הגשר הישן", שהוא השיר הכי מרגש ברפרטואר של קליינשטיין (ובכלל אחד השירים הכי מרגשים שנוצרו בארץ), כשזה רק היא, הוא והפסנתר, היה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי בחיים (למרות שקליינשטיין, שמנסה בכוח להישמע בילי ג'ואל, קצת קלקל עם עודף מנייריזם). היה בדואט הזה הכל – כאב, נחמה, פצע פתוח, געגוע, אכזבה, אהבה חסרת סיכוי והשלמה. אחד מרגעי השיא בערב הזה, ללא ספק.

מירי מסיקה של המופע "מלך" היא כבר לא הבחורה המבוהלת שצריכה חיזוקים לביטחון העצמי, אבל היא עדיין אישה חושקת ונחשקת שרוצה לשכב עם כל העולם. והיא גם רעייה שמפרגנת בגדול לבעלה (וכרגיל מקפידה לעשות לו בושות) ואמא שמקדישה לבתה את "שיר לשירה" וזמרת עם חוש הומור נדיר שהסטנד אפ קומדי בין השירים זורם ממנה בטבעיות, לקול צחוקם של מעריציה.

מלכה שיש לה "מלך"

השואו הגדול שהיא נותנת, האופי הדיוותי שלה, התחושה החגיגית שהיא מקנה, הפאר החזותי והצלילי שקורן ממנה, היכולת לתווך לקהל סגנונות שונים דרך הפילטר המיינסטרימי שלה, החן הטבעי, הקול העוצמתי, השירה מלאת הניואנסים, היכולת לרגש באמת, התדרים שהיא מגיעה אליהם, שבהם הלב שלך דופק חזק והשערות שלך סומרות, גם אם לא רצית בכך, ההדר המונרכי - כל אלה מציירים את מירי מסיקה כמי שהפכה מנסיכה מבטיחה - למלכה, מלכה שיש לה "מלך", המלכה הצעירה של אמצע הדרך הישראלי.