קשה שלא להתאהב במאיה הרמן. מסוג הזמרות שאתה נופל מהן בשנייה, ממש כמו דנה ברגר לפני 20 שנה, או בטי לפני עשר. הקול, המראה, השיער, הפנים, השפתיים, הגוף, הלילה שבילינו יחד אחרי ההופעה שלה, רק אני והאלבום שהוציאה.
היא לא מתוחכמת מדי, ופה הקסם
הרמן לא מתוחכמת מדי, ופה הקסם. בישראל מתביישים לעשות מוזיקה שמיועדת לקהל רחב, והרמן לא מתביישת. היא זמרת ויוצרת שעושה פופ-רוק מיינסטרימי פשוט, נוח וקל לעיכול. השירים שלה נכתבו על פסנתר, רובם מדברים על פרידה, מעט על אהבה, הטקסטים יפים, המנגינות טובות, מושפעות מהמקומות הנכונים. ההפקה של אמיר צורף הלבישה את השירים בחליפות רוקיסטיות, עם בס-תופים-גיטרה שמהווים מצע נוח לשירה העמוקה שלה.
יש להרמן קול חזק, נוכחות בימתית, עוצמה שלעיתים כובשת, נשיות מתפרצת, וגם הומור מתוק ונשמה שיוצאת ומובעת החוצה - החבילה הכמעט מושלמת עבור מי שאוהב את הזמרת שלו בלי שפיצים דוקרניים מדי. יש בה משהו מכריסטינה אגילרה, קצת גוון סטפני, קצת דולורס או'רידיאן, וגם קרן פלס, שהרמן מזכירה אותה באופי המוחצן, בשובבות הקולחת ובהומור העצמי, שלוקח הכל בפרופורציות הנכונות.
מוסיפה לכוח הרוקיסטי ולהבעה הסולית גם חגיגיות דיוותית וניצוצות של כוכבת פופ
המוטו שלה נגזר אולי מהשיר איתו היא פותחת את המופע - "לא קשה מדי", רק עם פסנתר וגיטרה. ב"זמן" היא עושה רוק מיינסטרימי נשי, סוער, לעיתים מתריס. ב"היית לי שיר" היא קורצת לגזרת רונית שחר וורד קלפטר בואכה ריקי גל, עם נשיות שמצליחה להיות גם פגיעה וגם חזקה. ב"לבנה לבדה" היא מוסיפה לכוח הרוקיסטי ולהבעה הסולית גם חגיגיות דיוותית וניצוצות של כוכבת פופ. ב"היי" יש בה מן הבלוז והפולק. אם היא היתה שרה את זה באנגלית כל תל אביב ההיסטרית כבר היתה מנשקת לה את הרגליים בפייסבוק. ב"ילד" היא אוהבת בבלוז מופנם יותר, שקצת יותר קשה לו לחלחל.
האירוח של קורין אלאל היה בומבסטי מדי ומפוספס לגמרי. ברור שעבור מאיה הרמן עצמה מדובר בהגשמת חלום ילדות, ברור שהוא לכאורה מעניק לה לגיטימציה מזמרת ותיקה ומוערכת וברור שהוא מושך קהל - אבל "זן נדיר" ו"אנטרקטיקה", שני הלהיטים הכי גדולים של אלאל, גנבו את הפוקוס מהמטרה האמיתית של המופע הזה. ואם כבר להביא את קורין - למה לא לשיר איתה שיר או שניים שהאמא מירי פיגנבוים כתבה לה, למשל "פירות אסורים" ו"תמונה בכחול". מי צריך להיטי ענק של רוקרית אגדית במופע השקה לאלבום בכורה של זמרת צעירה? מה גם שהרכב הנגנים שמלווה את הרמן לא מספיק טוב שביל לבצע את אלאל כמו שצריך. וכשהגיטריסט שלה שדד בלי בושה בסולו של "זן נדיר" את מארק (ק)נופלר מהדייר סטרייטס - התביישתי בשבילו.
שרה "עד העונג הבא" ובאמת מתענגת
הדואט השלישי עם אלאל, "מלמטה למעלה", היה כבר יותר סביר - שיר של הרמן שהולחן בהשפעה צרפתית ומזכיר את השירים של קורין מימי "שפת אימי". אלאל לא הכירה את המילים, ניסתה לקרוא אותן מהדף, ובסוף שתיהן כן הצליחו לשיר יחד את הפזמון ולהגדיל את השיר הזה הרבה מעבר למידותיו המקוריות, עד כדי בומבסטיות-יתר.
אחרי שאלאל ירדה מהבמה היה נחמד להתחבר שוב להרמן ב"הארץ הריקה", שיר געגועים יפה במיוחד. אחריו היא ביצעה את "אין לי מה להגיד", שיר אהבה מתפנק שלא מופיע באלבום ובו היא נשמעת הכי קרובה לפלס ומירי מסיקה. הקהל הביתי של הרמן הפריע למהלך ההופעה עם קריאות ביניים מיותרות וקצת הוציא אותה מפוקוס. היא מעצבן במיוחד לשמוע עשרות אנשים מדברים בזמן שהיא התחילה בשקט קאבר ל"עד העונג הבא" של "המכשפות". יש ללהיט הזה הרבה ביצועים אבל אצל הרמן זו הפעם הראשונה שבה אתה שומע ומרגיש שהזמרת ששרה "עד העונג הבא" באמת מתענגת, במובן ההוא של המילה. כשמגיע הקצב עם התופים זה כבר ניצחון עם גיטרה אקוסטית, וגם כשהרמן משתוללת עם השירה והגוף בסוף הנאמבר – זה נעשה במידה ובטעם טוב.
"רק תצרח", שיר אחרון לפני ההדרן, היה עוד רוקר אחד, מהיר, קצר ומאוד נשי, והרמן לא פראיירית, לא עובדת בשביל אף אחד, גם כשהיא חוזרת להדרנים ותוקעת בדיחה על עקבים. האורח בשיר הראשון בהדרן היה דודי בר-דוד, עם שיר בשם "מישהו אחר", שחציו הראשון מושפע עמוקות מ"גשם כבד עומד ליפול" של דילן וחציו השני לקוח כמעט בשלמות מ"Iris" של הגוגו דולז. הרמן ובר דוד שרו טקסט מופרך שכלל את השורה "צוקרברג בנה עולם חדש, שלא נרגיש לבד, ואיך שהוא טעה", במעין שיר אהבה של שני לוזרים-וואנאביז בתל אביב.
בשיר השני בהדרן, "עד שאגדל", התארח בגיטרה המפיק המוזיקלי של האלבום, אמיר צורף, שנראה כאילו שהדבר האחרון שבא לו לעשות בחיים זה להיות עכשיו על הבמה. הרמן הוכיחה יכולות קוליות גבוהות ובאמצע השיר פרצה בצחוק מתגלגל. הכי קרן פלס.
מאיה הרמן לא עושה שום דבר חדש שלא עשו לפניה, היא לא מביאה קטע אחר, לא מאתגרת, לא מקשה, ומי שמחפש ריגושים בסף גבוה עלול לחשוד שהיא משעממת - אבל היא זמרת טובה מאוד ויוצרת שהצליחה להעמיד אלבום ומופע שנחמד להתחבר אליהם, כשהיא מחברת בהווייתה כמה צירים מרכזיים ברוק הנשי המקומי. אני כבר מחכה לעונג הבא.
