תמר אייזנמן בפסטיבל הפסנתר

תמר אייזנמן, פסטיבל הפסנתר (צילום: מאי צבן) — עושה עם גיטרות מה שאף ישראלית אחת לא מסוגלת. תמר אייזנמן|צילום: מאי צבן

כבר יותר מעשור שנים שתמר אייזנמן היא ההבטחה הגדולה של הרוק הנשי המקומי, הבטחה שהתקיימה רק בחלקה, ורחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה. נערת הפלא מירושלים וסן פרנסיסקו, שהפכה לאישה, אשר יכולה לעשות עם גיטרות יותר ממה שכל אישה ישראלית עשתה לפניה, לא הפכה לכוכבת רוק, אפילו לא ליוצרת משמעותית. למרות חוזה בחברת התקליטים הכי גדולה בארץ, למרות נוכחות בטלוויזיה ועל הבמות לצידו של אחד האמנים החשובים בישראל (דני סנדרסון), אייזנמן מגיע לפסטיבל הפסנתר, ערב אלבום ראשון בעברית (במקביל לאלבום באנגלית עליו היא עובדת), כשהיא מתקשה למלא את האולם היותר קטן של מוזיאון תל אביב.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:

לפני עשור, כשהוציאה את אי.פי הבכורה שלה, היה ברור שתמר אייזנמן, עם הגיטרה ובאנגלית, היא משהו שעוד לא ראינו כאן. מוכשרת כמו שדה, יפה כמו אלפית, מנגנת מדהים, עם גרוב מיוחד, ושירים טובים. אני זוכר שהמלצתי לה לנסות בחו"ל. מי יודע, אולי היא היתה עושה את זה שם אפילו לפני הקולגה הירושלמי אסף אבידן. אבל אייזנמן נשארה פה, הוציאה אלבום באנגלית, הצטרפה לסנדרסון, חתמה באן.אמ.סי, הוציאה עוד שני אלבומים, יצרה רוקנ'רול ובלוז עם אותו הגרוב הנדיר, קיבלה ביקורות מצוינות, אבל לא באמת הצליחה לפרוץ את מחסומי הרדיו והקהל הרחב, נשארה בעיקר נחלתם של יודעי ח"ן, שיודעים שמדובר בפנינה אמיתית.

ואייזנמן ממש לא אשמה בזה. היא את שלה עושה - יוצרת, מופיעה, מקליטה, עדיין מנגנת מדהים, עדיין מביאה אנרגיות ותזזית ורגישות וחוכמה והומור, ושרה באומץ על אהבה, פרידה, געגוע וכאב לבנות מינה. הדברים האלה נכתבים בזמן שתמר אייזנמן היא עדיין אחת הרוקריות הכי מעולות שיש כאן, בחורה שבאמת שווה להכיר את המוזיקה שלה ולהעריץ אותה. כי אין פה עוד אחת כמוה. אולי אין לה את האמביציה המטורפת שיש לאלה שבאמת שואפים להצליח בגדול. אולי היא לא מוכנה לשלם מחירים אישיים של חשיפה, שנדרשים כאן ממי שרוצה להגיע ללב ההמונים.

העניין המרכזי במופע החדש שלה הוא כמובן העברית. אייזנמן שגדלה כמה שנים באמריקה שרה באנגלית משך ארבעה אלבומים. עכשיו היא מנסה את זו של אליעזר בן יהודה, או כמו שהיא עצמה שרה: "תלויה בין ארץ לארץ ובין שתי השפות". בבלדת בלוז אקוסטית כמו "כל בוקר" זה עובד יפה, גם בלוז כמו "איפה היא" נשמע היטב, וה"אוהבת רק אותי" שלה הוא כולו רגש אמיתי. אבל ב"רצה" היא כבר "נחנקת מבפנים" ובשיר הנושא היא נכנסת ל"לימבו", שהוא לטעמי השיר הכי חלש שלה בעברית. עם כל הכבוד ליעקב רוטבליט, שורת פזמון כמו "אבל לא, למה לא? עופי על עצמך עד שזה יבוא, במעגלים, בלימבו" היא מתחת לרמתו ומתחת לרמתה של המבצעת (אם זמרת מזרחית היתה שרה "עופי על עצמך" כבר היו עושים לה אביב גפן). אין דרך יפה להגיד את זה: בעברית תמר אייזנמן נשמעת פחות טוב, לא טבעית, מתאמצת, לפעמים אפילו קשה לה להכניס את העברית לתוך הרוקנ'רול, אפילו ברמת הפרייזינג.

בעיה נוספת היא שבעוד שבאנגלית אייזנמן שוחה ברוק ובבלוז כמו נימפה בים, בעברית הרוקנ'רול שלה נשמע פתאום מאוד מיושן, כמו שרוק ישראלי לא נשמע פה כבר שנים. מרובע, חסר גרוב, עם נשמה אבל בלי ג'וס. מתברר שבעברית אייזנמן מאבדת לא מעט מהיתרונות שלה. וכאן המילכוד. כי בעברית יש לה, כביכול, סיכוי להגיע בארץ ליותר קהל (לא כל אחד הוא אסף אבידן). ועדיין, היא נותנת שואו מצויין, שרה לתוך מיקרופון שנמצא בתוך גיטרה ומנהיגה ביד רשמה הרכב שכולל את עידו זלניק בפסנתר ואורגן, מיקי ורשאי בבס וקרן טפרברג בתופים. אייזנמן כבר לא חוששת לעמוד מול הקהל ולדבר, ולהסביר ששיר כמו "איפה היא" שחרר אצלה הרבה מחסומים, ובהדרן נותנת את "Bitch" הדוקר בגרסת פסנתר, אחריו את הסינגל "ממשיכה" ולבסוף את "Hit Me", שנחשב אולי לשיר הכי מוכר שלה, אבל לאור מפגן הבלוז והרוק המעולה שנתנה לכל אורך המופע, נשמע פתאום חיוור.

הלוואי והאלבום בעברית של תמר אייזנמן יצליח (למרות שהייתי מוצא ממנו את השיר "לימבו" ומחליף לו את השם). הלוואי והיא לא תצטרך בשביל זה לחשוף את חייה האישיים באיזו כתבה. הלוואי והרוקנ'רול הגרובי-בלוזי שלה ינצח בצורתו הטהורה, כמו שהאישה המוכשרת שיצרה אותו היתה רוצה שיקרה. אבל הנה תקווה עוד יותר גדולה: הלוואי והאלבום הבינלאומי שלה ייקח אותה למקום בו היא באמת צריכה לעשות קריירה, והוא לא בישראל. כי כמו שהיא עצמה שרה: "כלום לא יעצור אותי".

צפו בקטעים מהמופע:

פתיחה אינסטרומנטלית

כל בוקר

two step dance

My Dreams

Easy Comes Free

איפה היא

רצה

Hey Woman

Dates and Time

Sun

כלום לא

New Touch

לימבו

Creation