דיוקן אימו: אריאל הורוביץ התעלה במופע משירי נעמי שמר ז"ל

מוזיאון תל אביב לבש חג. "פסטיבל הפסנתר", מהאירועים החשובים במוזיקה ובתרבות הישראלית, שבכל שנה מייצר כמה וכמה רגעי קסם אמיתיים, עבר ממשכנו הקודם במרכז סוזן דלל למוזיאון. רחב ידיים, מרווח, חדש (בחלקו). האולמות גדולים, תנאי הצפייה טובים, החווייה תרבותית. מה צריך יותר מזה? ובכן, צריך מופעים מצויינים. וכזה בדיוק היה המופע "דיוקן אימי" של אריאל הורוביץ משירי אימו נעמי שמר ז"ל, במלאות עשור למותה. אחד המופעים היפים, המרתקים והמהנים שנראו כאן בשנים האחרונות.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:

• סימפטיה בדרך אל האושר: שלמה גרוניך ודני רובס התחברו
• ביום של הפצצה: קרן פלס אירחה את רמי קלינשטיין
• זיקוקים: "המשקפיים של נויפלד" פיזר אור וחום
• תמר ואור ירח: אייזנמן מנסה רוקנ'רול בעברית
• הזוהר לארגוב: מתי כספי שר סשה עם בנו ונכדתו
• דנה מהבלוק: ברגר עברה לאר אנד בי
• שלומי שבן חרך את המשכן עם שלום חנוך
  
• בחזרה לדרך המשי: יהודית רביץ במופע רטרו משובח

בגיל 44, אחרי שנים ארוכות בהן הצליח לנהל בהצלחה קריירה נפרדת מחוץ לצל הענק של המשוררת הלאומית שהולידה אותו, הגיע הורוביץ לנקודה בה הוא מוכן להתמודד עם הזיכרון שלה, בעיקר האישי, אבל גם הלאומי. הנקודות שבהן האישי והלאומי משיקים, הן המעניינות ביותר, כאשר עבודתה של יוצרת כה חשובה ודומיננטית בתרבות העברית, נשקפת אלינו מעיניו של ילד שצועד איתה לבית הספר ושר "אדון אופה" ו"שלום כיתה א'", נער שגדל על סיפורי כסית ונאלץ ללמוד מוזיקה קלאסית, עלם שמתגייס לקורס טיס ומקבל מכתב מאמא על איצבוע בנגינה, ולבסוף איש, ששר כמוה על חיילים גיבורים, כמו מורשת ישראלית שעוברת מדור לדור, מחללי תש"ח ועד חללי תשע"ד, אולי כי הוא תמיד נשאר הבן שלה.

המבט הזה, של הילד אריאל, שבגר והיה לאמן בפני עצמו, שונה כל כך מהסבר החמור שבו נמדדות בדרך כלל נעמי שמר ז"ל ויצירתה במחוזותינו. המבט של הורוביץ שובר את החוקים הנוקשים לפיהם הישראליות מתיחסת לשירים כמו "מחר" ו"שבחי מעוז", ל"אומרים ישנה ארץ" ו"חבלי משיח" ל"אין ויש" ו"שדה תלתן". הוא לא מרגיש צורך לשיר את "ירושלים של זהב", "לו יהי", "ספירת מלאי" או "על כל אלה" (ארבעתם נעדרו מהמופע), כי הראייה שלו נטולת ממלכתיות, מלאה בהומור, מחוייכת אבל לא לועגת, קצת עצובה והרבה מרגשת.

המילה "מרגש" הפכה בעשור האחרון למטבע לשון כה שחוקה, אבל המופע הזה היה באמת באמת מרגש, לעיתים עד כדי דמעות. היו כאה שהתרגשו כאשר ביצע את שיר הנושא "דיוקן אימי", שאימו כתבה על סבתו ואת "המכתב של רבקה לנעמי", שנמצא והולחן אחרי מותה. היו כאלה שהדמעה בצבצה בעינם כששר את "עשרים אלף איש" שכתב לזכר שון כרמלי ז"ל, הרוג מבצע "צוק איתן", כמעין המשך עכשווי ל"כל שנה בסתיו גיורא" של אימו. והיו אלה שהצטמררו משיר הסיום "כל מי שאת", השיר המספר על חייה, איתו נפרד ממנה לפני מותה, שסגר את המעגל אותו פתח בתחילת המופע, בביצוע קדחתני, רק הוא והפסנתר ל"שיר נולד", שנכתב על הולדתו שלו. הפתיחה הזו, האנרגטית, המעוררת, שבישרה לקהל ש"שיר נולד הלילה, עיר נולדה, בן נולד", לא היה מתאים ממנה לצאת לדרך עם המופע, לסמן שהורוביץ כאן גם כדי לכבד מאוד את אימו, וגם כדי לספר לנו עליה מזוויות שרק הוא מכיר.

והאמת שהוא לא צריך היה להתאמץ הרבה, מבחינת הלחיצה על בלוטות הנוסטלגיה. מספיק לזרוק לחלל האוויר כבדרך אגב שמות כמו הגשש החיוור, להקת הנח"ל, דניאל בראנבוים, חברים מקבוצת כנרת, ולהזמין לבמה את משה זורמן המיתולוגי, כדי שמעריצים של נעמי שמר, שמילאו את האולם, וחיכו למופע הזה שנים, יחייכו בסיפוק. מספיק שהוא יחשוף טפח מחיי היומיום בבית משפחת שמר-הורוביץ, יספר על הקשר המיוחד שלה לפוגות של באך, או יחזור שוב ושוב על הפאנץ' "אמא שלי לא היתה פראיירית", כדי ליצור מופע מהנה עם אלמנטים בידוריים, שבורח מנוסטלגיה דביקה, ומוליך את הצופה אל הנקודות שהוא, אריאל הורוביץ, רוצה שנכיר בעבר המשותף שלו ושל אימו.

גם מבחינה מוזיקלית היו כאן הפתעות. חלק מהשירים, עם עיבודים חדשים ולחנים מעט שונים, ספק אם נעמי שמר עצמה היתה מזהה. אבל זה כל היופי. שהורוביץ לא הולך אל המובן מאליו, אל הידוע מראש, ויוצר מופע שיש בו כמה מהמורות מוזיקליות שהקהל נדרש לצלוח, כמה שפנים שנשלפים מהכובע. כזה הוא "שני צלמי רחוב", שהופך למיני-יצירת רוק עם השפעה קלאסית בהשראת להקת "קווין". כזה הוא "כל שנה" של לאה גולדברג, אותו הלחין בעצמו. "אומרים ישנה ארץ" ו"מחר" בגרסה של הורוביץ הוא בוסה נובה עם החליל הנהדר של מדר. גם הביצוע שלו ל"שבחי מעוז" מאתגר, ולא פחות ממנו "אין ויש" עם אביבה דסה שמצליחה לסחוף. "למה צחקה מיכל" הולך לרית'ם נ' בלוז, כשאדם מדר בחצוצרה ומשה זורמן בטרומבון מייצרים יחד יופי של בראס, ואפילו גונבים טיפה מ"מיני דה מוצ'ר" של האחים בלוז. או "שדה תלתן" שהורוביץ עושה ממנו שיר מהיר וקודח, אחרי שהוא מכריז ל"בריטים יש 'סטרוברי פילדס', ולנו שדה תלתן".

הורוביץ עצמו מנגן בס בהרכב הזה, וכמובן פסנתר. הוא לא זמר-מבצע גדול, אף פעם לא היה, אבל הוא מגיש את השירים בכזו אמת ובלי טיפת פוזה, עד שאי אפשר שלא להתאהב בו, בבחירות האמנותיות שלו, ברוב העיבודים, באומץ, וביכולת שלו ליהנות גם מהמופע שהוא אולי הכי מלחיץ שהיה לו בקריירה. ואי אפשר שלא להצדיע לו על ההתנהלות השקולה והמדודה שלו, כמי שקודם ביסס את מעמדו כאמן עצמאי משך כעשור וחצי, ורק אז העיז לבדוק מה קרה שם בבית אמא, בין הפסנתר והתווים, כשבאים מלהקת הנח"ל והאמא ש"לא היתה פראיירית", מבקשת מהם ללכת ולחזור בעוד עשרים דקות ובזמן הזה מחברת עוד המנון ישראלי שיישאר כאן לנצח.

רשימת השירים במופע: שיר נולד, דיוקן אימי, אדון אופה, שלום כיתה א', חבלי משיח, המכתב שלרבקה לנעמי, שני צלמי רחוב, אומרים ישנה ארץ, כל שנה, שבחי מעוז, רקפות בין הסלעים, בכל שנה בסתיו, עשרים אלף איש, אין ויש, מחר, ילדה כמוך, למה צחקה מיכל, בשדה תלתן, כל מי שאת.

צפו בקטעיים מהמופע:

שיר נולד


דיוקן אימי


אדון אופה


חבלי משיח


המכתב של רבקה לנעמי


אומרים ישנה ארץ


כל שנה


שבחי מעוז


רקפות בין הסלעים


כל שנה בסתיו, גיורא


עשרים אלף איש


אין ויש

מחר