אמדורסקי בבית האופרה: אירוע תרבותי נדיר

לא מעט אנשים הרימו גבה כששמעו על המפגש בין נסיך האלקטרו והרוק, אסף אמדורסקי, לתזמורת סימפונט רעננה במסגרת סדרת "קלאסי רוק" של האופרה הישראלי.. אחד מהם, שלא אסגיר את שמו, אף הגדיל לעשות וביטא את ציניותו וסקפטיותו בשאלה: "What the fuck?".

שילוב בין רוק לקלאסי באופן שלא נראה כמותו בארץ

אבל תסמכו על אמדורסקי. ערב שיכול היה להיות גימיק חביב, על ידי כל זמר ויוצר אחר, הפך בידי א. אמדורסקי והתזמורת לאירוע תרבותי נדיר שמשלב בין רוק לקלאסי באופן שלא נראה כמותו בארץ. אם על השאלה "איך היה המופע של מדונה?" עדיין יש ויכוחים עזים בין מחנה המאוכזבים למעריצים השרופים, הרי  שכאן אין עוררין: הסינתזה שרקח אמדורסקי בין רוק לקלאסי בניצוחו וניהולו המוזיקלי של רועי אופנהיים, יצרה מופע מדהים שכולו מלאכת מחשבת, כזו שכל זמר יכול רק להתקנא בו.

הערב החל באווירה מעונבת משהו, כשאמדורסקי ליד הפסנתר, לבוש בחליפה ומכנסים שחורים, שר את "מסתכל בכוכבים", מעין שיר ערש מתוך אלבומו האחרון "צד א". אבל מיד אחריו הוא קם מעמדת הפסנתר וניגש לאחוז בגיטרה החשמלית. לפתע עלה המסך שמאחוריו ותזמורת הסימפונט נחשפה במלוא הדרה. אין ספק, המראה מעט סוריאליסטי: שני קצוות די רחוקים, דיסוננס במלוא תפארתו, אמן אלקטרו-רוק איכותי ונגני מוסיקה קלאסית מאחוריו. לרגע עלה שוב והציץ לו הספק הביישן והמטריד עם השאלה כיצד ישמע וייראה כל החיבור הזה.

אבל מהר מאוד הקסם מתחיל לעבוד. הצלילים הממכרים של כינורות הסימפונט משתרבבים להם בטבעיות חצופה אל אמדורסקי ולהקת הליווי שלו, ולפתע ללא כל אזהרה מתעופפת כמות עצומה של קונפטי  שממלאת את חלל הבמה, יחד עם אור גדול ומסנוור שמשתלב עם כל היופי הזה. זהו, המופע החל באופן רשמי וגם הקהל שלא יודע עדיין איך לאכול את כל זה, אם "מותר" לזוז או פשוט לשבת ולהקשיב בנימוס כיאה למופע קלאסי, יסתגל במהרה וימצא את מקומו בקונספט המהפנט שבין הרוק לקלאסי, מעין "צד ב" של אמדורסקי, שככמעט כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב.

ערב חד-פעמי שחייב להפוך לרב-פעמי

השירים למופע החד-פעמי הזה, שחייב להפוך ללא ספק לערב רב-פעמי, עובדו על ידי שישה מעבדים שונים - זהר שרון, חי מאירזדה, אמיר לקנר, אשר גולדשמיט ואורית גוראל, שהעניקו אינטרפרטציות חדשות ואינטליגנטיות לשירים החל מימי תערובת אסקוט ("החדר האינטימי שלי"), ועד שאר אלבומיו של אמדורסקי עד לזה האחרון,  שיצא לפני כשנה וחצי והתהדר בצלילים עכשווים לצד רפרנס לעבר הרחוק יותר.

ערב מופלא שחייב להפוך במהרה לדיסק הבא של אמדורסקי

בין שאר השירים שזוכים לעיבודים חדשים ומפתיעים - "בתוך הנשימות", או כפי שאמדורסקי מציג אותו: "סיפור על סטוקר שעוקב אחרי מישהי, אז תשימו לב", "בראשית", "איפה את היום", "אהבה חדשה", "רוך וקושי", "חרש ביבבה", "יקירתי", שנפתח בנשימות המפורסמות כשהקהל מריע, "15 דקות" שמגיע לשיאים עם הסינתיסייזר והסימפולים שמתערבבים עם הקלאסי, עם התאורה המרהיבה, הסאונד המשובח והקהל המפרגן. רגע יפה במיוחד היה העיבוד ל"הרחובות ממריאים לאט" עם נבל ופסנתר, כשברקע קולו של דוד אבידן מחבר השיר, מקריא את "טיוטה להספד". השקט שהשתרר באולם חזר כשקולה של ענבל פרלמוטר הדהד בשיר "חלום כהה" וצימרר שוב בפעם המי יודע כמה.

אף שיר ברפרטואר העשיר לא נשאר בגרסתו המוכרת והרגילה. כולם זוכים לטיפול מושקע כפי שעושה אמדורסקי מזה כבר למעלה משני עשורים. העבודה המוקפדת והמושקעת עד אחרון הפרטים היא סממן היכר אצלו ויכולה לשמש אות ומופת מול הבינוניות הסתמית, שהיא מנת חלקם של אמנים ישראלים רבים פה בארץ, אותם התקשורת ממהרת לאמץ. "זוג משמיים" שלדבריו "מסמל את היחסים שנרקמו בינינו" היה השיר האחרון לפני ההדרנים. "איפה את היום" ו"השמים הכחולים" סיימו את הערב המופלא שחייב, אבל חייב להפוך במהרה לדיסק הבא של אמדורסקי.