ג'נגו ללא מעצורים

כשהתחילה ההופעה אמש באוזן-בר לא יכולתי שלא לחוש בדז'ה וו. ג׳נגו ורן שמעוני היו על הבמה, המקום היה מלא והסאונד היה נורא. נראה היה שהחדר הקטן ב"אוזן" פשוט לא עומד בעומס הסאונד של הבסיסט המוכשר וחבריו. אבל באלאנס קטן לפני תחילת השיר השני, ופתאום הכל החל להיכנס לתלם, עד כמה שאפשר לכנות הופעת רוק כה לא מסחרית כתלם.

נראה היה שכל מי שהגיע אמש היה שם מתוך שילוב של פרגון עצום לפועלם של ג׳נגו, רן שמעוני ונושי פז, שהיוו את ההרכב המקורי של הלהקה שנשאה את כינויו של הבסיסט, שכולם סביבו שכחו בכלל את שמו (עמיר רוסיאנו). מלבד המעריצים, הגיעו למקום כמה מאושיות הרוק המקומי, שחלק מהם לא זוהו מיידית על ידי הקופאית בכניסה, אבל יודעים היטב איך זה לחוס בצילו של סולן כריזמתי.

"לנשום במים"

צילום: הבלוג של יובל אראל

"מאה שקל אחרונים"

צילום: הבלוג של יובל אראל

העובדה שג׳נגו הוביל כבר עשרות שירים ומספר אלבומים כסולן, עדיין לא העלימה את תפיסתו האישית כמספר שתיים לכוכב. בכל רגע שלא ניגן נראה היה שהוא מתנצל על תשומת הלב והאהבה הרבה שהמעריצים הרעיפו עליו. לאחר מספר שירים הוא אף התנצל ממש על בחירת השם ללהקה, ואמר שהוא לא בון ג׳ובי, שהחלק של חבריו במוזיקה הנפלאה הזו - ואת זה אני אומר ולא הוא - גדול מאוד. הצניעות והענווה של האיש בלטה בכל שניה בהופעה הזו, כשכל מניירה מיותרת הושמטה. טיפה אחת של פוזה לא נראתה אמש על הבמה, כשכל תשומת הלב הופנתה למוזיקה עצמה.

שיר רדף שיר, כמעט בלי הפסקה, בלי הפוגה, כשהשירה של ג׳נגו הפכה לברורה וצלולה מרגע לרגע. ועבור הופעות כאלה האולם הקטן של ה"אוזן" נוצר. שורות שורות, גם אם לא רבות, של ראשים מתנוענעים, שלושה אנשים שעושים רעש של שלושים, ואווירת רוקנ'רול שלא הייתה מביישת גם את פיט דוהרטי בימיו הגדולים. טוב, אולי לא פרוע והרסני דיו, אבל בהחלט ברמה של פיטר דוהרטי, בגרסה המרוככת והמיושבת שתגיע להנעים את אוזנינו בקרוב.

אבל כמה שהשירה והאווירה הייתה רגועה ונינוחה, כך המוזיקה הייתה בדיוק ההיפך המוחלט וסיפקה את כל מה שאוהד רוק יכול לצפות מחבר׳ה מוכשרים כל כך. כשההיצמדות למילים המוכרות נפסקה, כשהם התחילו באלתורים גדולים וסולואים נפלאים, זו כבר הייתה תמונה אחרת. לפרקים המופע הרגיש כמסע בעקבות להקות הרוק הגדולות מכולן: הנה ריף שמזכיר את הסמית'ס וג׳וני מאר, שהתחלף בין רגע בקטע שנשמע כאילו בקע מהכלים של אוזי אוסבורן וחבריו לבלאק סאבאת'. אלה לא בהכרח מחוות ברורות, כמו שאלה פשוט צלילים שנובעים ממוחות של אנשים שנושמים רוקנ'רול כבר שנים רבות.

הדבר היחידי שלא נפתר לגמרי עד לתום ההופעה היו הבעיות הטכניות. אף אחד מהשירים לא היה תקול כמו הראשון, אך אף אחד מהם גם לא היה צלול והרמוני, כפי שמגיע לשלושת הנגנים האלה. השירה נבלעה כמעט תמיד ברגע שהווליום עלה והשיא הגיע כשאחד ממיתרי הבס קרס. בזמן שג׳נגו מיהר כדי להחליף את המיתר הקרוע, רן שמעוני החליט להוכיח שההופעה הזו קורצה מחומר אחר. הוא לא ניסה להצחיק, אלא פרץ בנאום אהבה היפי לחלוטין, שאיכשהו פשוט עבד. בשלב מסוים הוא נשבר, כשציין שהווליום והבאלאנס לא מתאימים אפילו לנאום המאולתר שלו, אבל העסק כולו היה כה תמים, כה חף ממניירות מיותרות עד שהחוויה כולה התחברה.

השיר "מאה שקלים אחרונים" סיים את ההופעה, ואין מתאים מהשיר האנדר-דוגי הזה כדי לסיים הופעה אנדרדוגית שכזו. שעה ועשרים קצרות ומדויקות, שהיו יותר מהכל ממתק לאוהדים המושבעים. ממתק שנפל לרגע על הרצפה בגלל בעיות טכניות, אבל היי, לפי חוק השלוש שניות זה עדיין ממתק ראוי מאין כמוהו.