הטרובדור והמשורר מהסבנטיז
וההקשר הפוליטי חשוב כאן, כי מעבר לנוסטלגיה גפן נתן כמה קטעים אקטואליים, על ביבי וש"ס, וכל מי שלא בא לו טוב בעיניים, ותוך שנייה מחזיראת הקהל מהנוסטלגיה להווה. ההקשר הפוליטי חשוב כי גפן וברוזה הם לא רק "האישה שאיתי" ו"סיגליות", הם גם "יהיה טוב" ו"רכבת העמק". הם לא רק שירי אהבה ספרדיים מתורגמים שנולדו על החוף בפסטיבל נואיבה 77' (ו-78'), הם גם הקול הברור שעדיין מאמין שצריך לצאת מהשטחים. הם לא רק שני אצילים בכירים באצולת התרבות הישראלית, שנתנה כאן את הטון משנות השישים עד שנות התשעים, הם גם מבכירי המטיפים למען הערכים היפים שייבא הדור שלהם מהסיקסטיז באמריקה - החופש, השיוויון, השלום. בזמן שב"קאמרי" מעלים שוב את "שיער" - גפן וברוזה הם נציגים מובילים של "דור שיער" הישראלי, לצד דמויות כמו שלום חנוך, יעקב רוטבליט, אריק איינשטיין ז"ל, מאיר אריאל ז"ל, וגם צביקה פיק ושלמה ארצי יבדל"א.
כשהם עולים לבמת הזאפה, תחילה ברוזה עם הגיטרה ופיאות הלחיים, ואחריו גפן עם הכובע השחור (כמו זה שהיה לו פעם, אז), הם נראים כמו הגרסה הישראלית לניל יאנג ובוב דילן. האחד הוא טרובדור מדהים של רוק ופולק (ורומבה ופלמנקו), השני הוא משורר "ביט" ומתרגם נפלא, שכתב את הסיפור שלו הפרטי והסיפור הישראלי דרך עיניו האירוניות, הציניות, האוהבות. הזוגיות הבימתית ביניהם מרשימה. בין וירטואוז השירה והנגינה לוירטואוז המילה הכתובה והמדוברת. הם משלימים אחד את השני בהרמוניה, במסע בין שירים, זכרונות ורגשות, הם מדברים ושרים על החיים שהיו אז, ושישנם עכשיו, עם שירים כמו ״כשהייתי", שגפן כתב בגיל 29, נשמע היום הכי רלוונטי.
כשהם יחד, הם הלב והמצפון, הנשמה והמצפן, של ישראל השקטה, הרדומה, יש שיאמרו האבודה, שהיתה פה פעם, והשתנתה להם, חמקה מבין האצבעות. אבל הנושאים נשארו אותם הנושאים - מלחמה ושלום, כיבוש והתנחלות, פוליטיקה מייאשת, אהבה חומקת, פרידה עצובה, געגוע מתוק, נבואת זעם ורומנטיקה נוסטלגית. הם מפרים אחד את השני, כאשר הנוכחות המשותפת שלהם דוחפת אותם להוציא מעצמם אקסטרה, וגם לכבד את החבר שלצידם ולתת לו את המקום שלו. ברוזה וגפן הם מסוג הזוגות שעליהם נאמר ששיחה שהתחילו לפני שנים נמשכת מאותה הנקודה. במקרה שלהם בדיחה שסופרה או שיר שנכתב לפני שלושים וחמש שנה פוגשים אקורדים שנוגנו אז, ועפים ניצוצות, במפגש בין קרח ואש.
העוגן והכוכב
בזוגיות הזו ברוזה הוא הסלע היציב, העוגן. כמעט לא מדבר, אלא שר מקסים כהרגלו ועושה עם הגיטרה דברים שגיטריסטים רבים אחרים יכולים רק לחלום עליהם. בז'אנר שלו, על הגיטרה שלו, הוא גיטריסט נדיר, שנמצא בכושר מצויין, ויודע לתת שואו מבריק. הוא מצליח שוב, בפעם המי יודע מה, לגרום לתחושה שהוא והגיטרה שלו הם עולם שלם שעומד בפני עצמו, ולא צריך בנוסף אליו דבר. חבל שהקהל בזאפה כיבד אותו בפחות מדי מחיאות כפיים וקריאות עידוד. ככל שהערב מתקדם נגינת הגיטרה של ברוזה נהיית וירטואוזית יותר ויותר, והשירה חמה יותר ויותר. השיא מגיע ב"סיגליות", שבו הוא מנגן כל כך מהר שעוד רגע נעבור בזמן, ושר כך שמתחשק לך לחבק אותו. ב"סיגליות" ברוזה נשמע ונראה כמו שלמה ארצי ואבי סינגולדה באיש אחד. ופתאום ברור עד כמה תקלט כמו "האישה שאיתי" השפיע על הקריירה של ארצי.
ועם כל זה שברוזה ממגנט, ברור לכולם שיהונתן גפן הוא הכוכב הגדול של המופע הזה. כל מי שאי פעם העריץ את אביב גפן, צריך ללכת לראות את אבא שלו מופיע, כדי להבין מאיפה הוא ירש את הכריזמה, ההומור והציניות. גפן האב נחשב לראשון הראפרים בעברית, עם הדקלומים הקצביים שלו, שברוזה מלווה במקצועיות, לאחד הפזמונאים המצליחים והמשוררים החכמים כאן. אבל יהונתן גפן הוא גם מראשוני הסטדנאפיסטים בישראל, לא רק אחד שיודע לכתוב מצחיק, אלא גם אחד שיודע להלביש את הפאנץ' בטיימינג קומי נהדר. וכשהוא יורה (כמאמר השיר שלו עם דני ליטני), כדאי לתפוס מחסה, כי זה כואב. כואב כמה שהוא מצחיק.
במי הוא נכנס? במי הוא לא נכנס. "בואו נדבר על הבחירות ונגמור עם זה, כי זה מגעיל", הוא אומר וחובט בביבי "הוא אשם בסערה, בגלל סערה-שרה נתניהו"), דרך בנט וליברמן צמד רעים (bad). "הדודאים" ציפי ובוז׳י, והדודאים עצמם - בעיקר אסף אמדורסקי שמנסה לדבריו להיות בני. את אורנה ומשה דץ הוא מכנה "הניו-דצים" ויורד על הצגות הילדים שלהם בחנוכה, ואל ליאור דיין, הבן של בן-דודו אסי, שבוכה ב"מחוברים". ויש גם רשימת אנשים שצריך "להגלות לכוכב אחר" או "לבטל", מה שבעיתונות של שנות ה-80' היו קוראים "פסולי חיתון" (ושלום אסייג לקח ל"צחוק מהעבודה").
ובחזרה ל"ממשלה הכי מושחתת בתולדות ישראל - קצב יהיה הנשיא, אולמרט ראש הממשלה, הירשזון שר האוצר, שולה זקן שרת הקליטה כי היא כל הזמן מקליטה, דרעי ובניזרי יגנבו, ליברמן שהיכה ילד שר חינוך, וגונן שגב השר לחומר טוב". וככה זה נמשך, סטנדאפ שצולף בכל מה שזז, כולל קולגות שיקפצו אחרי מותו וישירו על הקבר שלו ("דורי בן-זאב כבר מתכונן") ועוד ועוד. גפן, כמו צנחן שויתר על טוהר הנשק, לא לוקח שבויים, אלא הורג את כולם. בצחוק, כמובן, עם ההומור העוקצני, החד, הלא מתפשר שלו.
ליריקה וקיטש איכותי
את האקטואליות של ההומור, מרככות הנוסטלגיה והרומנטיקה של השירים. דיוויד ברוזה הוא רומנטיקן ספרדי בחסד, יש שיאמרו שמאלציונר. אבל הקהל מאוהב בקיטש הזה, כי גם קיטש צריך לדעת לעשות היטב, כדי שייצא קיטש איכותי, והתרגומים של ברוזה וגפן והביצועים של ברוזה למיטב שירי האהבה הספרדיים הללו הם בהחלט תענוג למי שחובב את הז'אנר. ולצד הרומבות והפלמנקוס, יש גם לא מעט פולק עם נגיעות של בלוז ורוק וקאנטרי, כשהערבוב בין כל אלה - עם הספרדי והפולק במרכז, הוא מה שהפך את ברוזה למוזיקאי מוזיקת-העולם המעולה שהוא.
רשימת השירים כאן, שביניהם משובצים קטעי הסטנדאפ, הפזמונאות המדוקלמת והליריקה של גפן, היא המיטב שבמיטב שלהם: ברוזה פותח את המופע עם "מילים ליוליה", שגפן תרגם מפאקו איבנז. כשגפן מצטרף השיר הראשון הוא "דוד ויהונתן" על הזוג מהתנ"ך. כשגפן יורד (כמו שהוא עושה כמה פעמים לאורך המופע) הוא משאיר את ברוזה ל"חומר טוב". "מעל מרבד של עננים" ("כשאתה טס לקליפורניה"), נשמע כמו שיר געגועים לישראל, עם הריחות והמראות והמלחמות, אבל הוא תרגום של גפן ממנואל סראט האגדי. משלים אותו "ביקור מולדת" ("חזרתי הביתה"), מעין "ימי בנימינה" של גפן, ש"מתגעגע לאנחנו", ושניהם יחד נותנים את "היום שבו אנחנו מת" גפן מדקלם וברוזה שר", "אנחנו תחזור" הם מבקשים, ומישהי בקהל מוחה דמעה.
אהבה כמחלת נפש? "האישה שאיתי"!
"הפנטזיה האירוטית הגדולה ביותר שלי", של גפן היא מתברר לשכב עם אשתו במיטה ולהירדם, וברוזהמטעים שיר חדש שכתב גפן על רומנטיקה של פריחת ההדרים. אחר כך פורחות ה"סיגליות", וגפן מספר איך כתבו את "הילדה הכי יפה בכפר" על החוף בנואיבה ומכנה את ברוזה "חוליו". הקהל חיכה ל"יהיה טוב" ושר אותו עם ברוזה, בלי הבית הנוסף שנכתב אחרי רצח רבין ("עוד נלמד לחיות ביחד בין חורשות עצי זיתים..."). כנראה שגפן וברוזה באמת מיואשים מהאפשרות שיהיה פה פעם שלום. הפסימיות הזו מודגשת ב"רכבת העמק", שגפן מגיש בדקלום וברוזה מלווה בצליל רכבת מהגיטרה הביצוע מבריק, ושוב עולה השאלה - מה השתנה כאן מאז שהשיר הזה נכתב? לא הרבה.
עכשיו זמן הבלוזים. "גלויית פרידה משוש המתאבדת (ג׳ינג׳י)", בלוז של בחורה זרוקה. גפן עוצר את ברוזה באמצע שיר כדי להצטלם איתו ל"סלפי", וברוזה נענה וממשיך. אחר כך "אחרי השיר הזה אני הולך", של גפן ללא שירה. ושוב הבלוז, עם "דניאלה״. ברוזה מלא מניירות, אבל הן בהחלט כובשות. "אלוהים לצידנו", זועק מהם התרגום לבוב דילן. ובהדרן אלה "רעמים וברקים" בקצב פי ארבעה יותר מהיר מב"כבש השישה עשר" ו"האישה שאיתי". כי גם אם אתה צולף ללא רחם בכל העולם ואחותו, הרומנטיקה, הגעגועים והנוסטלגיה הם תמיד חומר טוב.
