יש אמנים שמגיעים לקיסריה עם סוללה של 15 ו-20 נגנים, נשפנים, זמרות ליווי, גיטריסטים שמנגנים בכאילו והמון רעש וצלצולים. שלום חנוך הגיע עם רוני פיטרסון, שמנגן איתו כבר 20 שנה ועם משה לוי, שעובד איתו עוד בערך מהתקופה שהרומאים בנו את האמפי.
חנוך לא בא לכבוש את קיסריה, לא לתפור בה סולד אאוט אחרי סולד אאוט, לא להפוך אותה לחצר האחורית שלו. הוא בא לקבל חיבוק מהקהל האמיתי והאוהב שלו, לא קהל של טרנדים, אלא החבר'ה הטובים, חלקם מבוגרים ובעלי משפחות, שהולכים איתו עוד מ"אדם בתוך עצמו" והפעם העמיסו את האישה והילדים ובאו לבילוי.
יש ערימה של חבר'ה באורקסטרה
והקהל חיבק, ושר את כל המילים, ובאמצע ההופעה, למשך חמישה שירים רצופים ("אדם בתוך עצמו", "אגדת דשא", כמה טוב שבאת הביתה", "קח לך אישה", "אהבת נעוריי"), הצטרף בשמחה לקומזיץ הקטן והמשפחתי שפתח שלומק'ה ממשמרות על הדשא המדומה שבקדמת הבמה, עם ערימה של חבר'ה באורקסטרה, ואקורדיון, ושירים של מאיר אריאל ז"ל, ותחושה חמקנית, אבל מזהירה, שהנה הנה חוזרת פיסת נוסטלגיה לשלום של פעם, לשירים של פעם, לישראל של פעם, לקיבוץ של פעם, למי שהיינו פעם וכבר לא נוכל להיות.
ופתאום חנוך נוטש את הצרידות הטבעית שמעלה הקול שלו בשירי הרוק הקצביים, אותה צרידות חורקת, סקסית אך מתישה, ושר בקול השקט שלו, היפה, שמזכיר איך פעם, לפני עידן לואי להב, היה לו קול גבוה וענוג. ופתאום הוא לא שלום חנוך הזועף והמרטירי, הצדקן הזועם מנווה צדק, שמצביע על כולם ואומר להם אתם לא בסדר (כמו ב"אלוהים" ו"במו ידיי"), אלא שלום המחייך, הצוחק, הסטנדאפיסט, הקיבוצניק מהקומזיץ, שמפעיל את הקהל בשירה בציבור, שזורק בדיחות וחידודים וחרוזים בשרשרת (ב"ככה וככה"), שלום פתוח, נעים, פשוט, מתוק, שמח. לעזאזל, מתי לאחרונה ראיתם את שלום חנוך שמח?
רכבת הרים לא אחידה של שירים
אותו סשן אקוסטי בטבורה של ההופעה היה עטוף לפני ואחרי ברכבת הרים לא אחידה של שירים מכל התקופות, רובם ככולם להיטים מוכחים, כשבינם משחיל חנוך שבעה שירים מהאלבום החדש, שיצא לאחרונה. כיוון שמדובר בכותב השירים הטוב ביותר שידעה המוזיקה הישראלית (מבחינת איכות וכמות), הבעיה של חנוך, בבואו להרים מופע שכזה, מתחילה ונגמרת באותה רכבת הרים, שהרימה את הקהל לרקוד בשיר אחד והושיבה אותו מיד אחר כך בזה שאחריו.
כי עם רפרטואר כה גדול, עם כל כך הרבה אלבומים, לך תרכיב מופע שיכלול מספיק קלאסיקות, שגם אתה עצמך תהנה ממנו וגם יצליח לתפוס את כל הקהלים - המבוגרים שגדלו איתו ועליו ומעדיפים אותו בפורמט השקט של המופע "יציאה", לעומת הצעירים שגילו אותו בשנים האחרונות מכורים ל"חיות לילה" בבארבי. מה לבחור? מאיפה מתחילים? זה לא קל, ובטוח שבפעם הבאה הבנייה של הערב תהיה טובה יותר.
ראויים לציון מיוחד במופע הזה הביצועים המצוינים לשירים "בלי לומר מילה", "הדרכים הידועות", "לצאת מהלחץ", "אומרת לי לעד" ו"נגד הרוח", שהגיע אחרי תקלה טכנית כבר בשיר השלישי, תקלה שגרמה לחנוך להחליף את החשמלית באקוסטית ולזכות לתשואות מהקהל.
תאורה מדהימה, סאונד משובח, סמול-טוק של הגיטרות
עוד ראויים לציון התאורה המדהימה שעשה עדי שרון והסאונד המשובח של ערן בן-צור. שמעו כל מילה, כל פריטה וכל לופ. בהקשר הזה חשוב לציין את פורמט שלוש הגיטרות החשמליות – רוני פיטרסון, חנוך ומשה לוי, בו נעשה שימוש בחלק מהשירים. השילוב הזה עבד נהדר, במיוחד ב"אולי תדליקי", במהלכו שוחחו הגיטרות של פיטרסון ומשה לוי אחת עם השנייה בשורות קצרות, פיטרסון שואל, לוי עונה. זה לא כמו בכוורת, אבל זה טוב בפני עצמו.
בגיל 63, על הבמה בקיסריה, שלום חנוך היה ונשאר האבטיפוס המוביל לדמות הרוקר הישראלי האולטימטיבי, מעין קונטרה מקומית לרולינג סטונז ולניל יאנג. לוחם עיקש שלא מוותר אף פעם, אבל גם יודע לקחת את המיקרופון ולרקוד איתו על הבמה; נביא זעם, שרוצה שהקהל יאהב אותו; זמר שחשוב לו לקדם אלבום חדש, אבל לא שוכח לתת לקהל את הלחם והחמאה; יוצר שלא ויתר על לעשות רעש (תרתי משמע), למרות שהאלבומים המצליחים ביותר שלו היו דווקא השקטים, ושבאופן מוזר והזוי בכל קנה מידה בינלאומי להיט הרוק הכי גדול שלו הוא שיר של 6 דקות, בקצב 16, שרובו מוגש בדיבור, עם סאונד קלידים אייטיזי מזעזע וטקסט שמספר על נפילת בורסה.
מול ה-12 קיסריות של אייל גולן וה-12 של שלמה ארצי, היתה הקיסריה הזו כבשת הרש של חנוך. בודדה, יחידה במינה, החביבה בכל העדר, זו שבא לך לחבק. בין אם אתם אוהבים את זה או לא, הוא כבר לא ישתנה. הוא יישאר אותו שלום, עם אותו פיטרסון ואותו משה לוי ואותן בדיחות ואותו סאונד נגינה. אבל שלום חנוך, איש שכתב פה איזה שיר או שניים ומילא פה ושם איזה פארק בקריירה, ראוי לחיבוק הזה שקיבל אמש בקיסריה. נקווה שיזכה לו שוב.
צילום וידיאו: רועי ברקוביץ' ויובל דיין