אייל גולן במחווה מרגשת לחיילת הנפצעה בפיגוע

הקהל התאפיין בפרופיל מגוון: הייתם מוצאים בו צעירים מכל רחבי הארץ, ביניהם רוב יחסי לזוגות, ואפילו כמה רומנטיקנים בעשור השישי והשביעי לחייהם, מודעים לחשיבותה של מוזיקה בתחזוק זוגיות ארוכת שנים.

בשורה הראשונה פיזזו אגן לצד אגן טילטיל ואמסלם מ"השרדות", שככל הנראה זכו לפרוטקציה נדיבה מהחברה לשבט רוסלנה רודינה. גולן עצמו נראה זחוח מהרגיל, שמח לחתום את השנה שבה שם מאחוריו באופן סופי את הפרשה, עם כניסתו של אביו לכלא בחודש מאי והצלחתו המסחרית הבלתי נתפסת של אלבומו האחרון "בסוף כל יום" (פלטינה כפולה בשבוע הראשון מצאתו לחנויות).

במוזיקה הישראלית רק מעטים זוכים למעמד היציב שקנה לו גולן במרוצת השנים; העובדה כי גם בשנת 2016, למעלה מ-20 שנה מאז שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו, הוא ממלא את היכל התרבות בקלות – איננה מובנית מאליה כלל. כמו כל מותג מסחרי חכם, גולן שרד כי ידע להתאים עצמו לכללי השוק בכל תקופה נתונה. הוא פרץ כשהמיינסטרים הישראלי שיווע לפופ עם נגיעות ים תיכוניות עדינות ("יפה שלי"), הפך לטרובדור לאומי נוסח שלמה ארצי כדי לבדל עצמו מהזמרים האחרים שרכבו על הגל המזרחי ("הוזה אותך מולי", "כשאת איתו"), ולבסוף – בשנה האחרונה – השכיל לאמץ את הטרנד השמח שהובילו במוזיקה הישראלית דורון מדלי ואבי אוחיון, המתאפיין בשירים עליזים החוגגים את היומיום ("שישי בצהריים" כגרסה הגולנית ל"דרך השלום").

עוד במאקו מוזיקה:

• טיילור סוויפט סיכנה את חייה בצילומים לקליפ
• אדיר גץ שר על החוויות האמיתיות בחיים
• קניה ווסט עף על עצמו ויורד על השאר, כרגיל

מטרת ההופעה הנוכחית, עמה פתח גולן את סיבוב ההופעות החורפי "בסוף כל יום", הייתה לסכם 20 שנות קריירה באווירה נוסטלגית (עבור מטרה זו גויס כאורח זאב נחמה). היא החלה בצליעה, עם רצף של ביצועים מכניים לשירים מתקופות שונות: "מתגעגע", "האור שבעיניים" ו"בסוף כל יום". כשגולן הכריז על עלייתו של מושיק עפיה לבמה, כמעט והורגשה הקלה. עפיה תמצת בעשר דקות קריירה שלמה עם ביצועי סולו ל"שובר שתיקה" (אקטואלי מתמיד), "מבט שנוגע", "סך הכל נשיקה" ו"רק זכרונות". כשגולן שב לבמה עם אאוטפיט חדש וביצוע מרגש ל"תחזרי", היה ברור כי ההופעה תופסת תפנית חיובית. 

כצפוי, שיא הערב הגיע עם גיחתו של האורח של החשוב באמת. "כתבו עלינו שאנחנו לא מדברים, אבל אנחנו חברים כמו תמיד. הקריירה שלי שזורה באיש הזה", הציג גולן את נחמה, שמתקמבק בימים אלה בעצמו עם הופעות איחוד של אתניקס. הם ביצעו יחד את מיטב הלהיטים המשותפים, ביניהם "קן של אהבה" ו"צאי אל החלון" – נוסף על ביצוע מעולה ל"מחר אני בבית" של אתניקס, בו נחמה הוכיח שהוא לגמרי בעניינים. על הדרך, בהחלטה ספונטנית לכאורה, פרגנו לקהל גם ב"דמעות" ו"שקלים". ההרמוניה הווקאלית של גולן את נחמה, במסגרתה האחרון עושה לראשון קולות רקע משלימים, היא לא פחות מסמל בתולדות המוזיקה הישראלית. אם מטרתו של גולן הייתה לפרוט על נימי הנוסטלגיה, ולהזכיר שמדובר בזמר עם היסטוריה (בניגוד לקולות החדשים בזמר הים התיכוני), המשימה הושלמה בהצלחה.

שיא נוסף נרשם, והפעם אחד רגשי, כאשר העלה לבמה את אוראל עזורי, חיילת שנפצעה בפיגוע בגן שמואל. גולן סיפר לקהל שהוא הכיר את אוראל כאשר נסע לבקרה בבית החולים, והיא שרה לו את "לוחמת". גולן הבטיח לה להקדיש לה אותו בהופעה, וכך היה: השניים עלו וביצעו יחד את השיר, לעיניהן הדומעות של הקהל. 

את החלק האחרון של ההופעה הרים גולן עם רצף שירים שמחים כמו "שישי בצהריים" ו"למות מקנאה"  – ואפילו טעימות מ"בלעדייך" ו"יפה שלי". עם זאת, כוחו האמיתי שב והתגלה דווקא במינימליזם שאפיין את ההדרן; בניגוד לכרזה המקדמת את המופע החדש שלו (יושב על כיסא בר, אוחז בגיטרה קלאסית) ומבטיחה ערב חורפי אינטימי, ההופעה מלאה בנגנים על הבמה. דווקא כאשר גירש מהבמה את שלושת הגיטריסטים, שתי זמרות הליווי, כלי הנשיפה, הכינורות והקלידן, כדי לבצע את "ימים יגידו" לבדו מול הקהל – הצליח לחלץ מעצמו את הרגע הכי אותנטי, ששולח אותנו עשרים שנה קודם, לרגע שהיה רק בחור צנוע עם קול חד פעמי.