קשה שלא להיות ציני כשמגלים שלהקת "בויזון" הוציאה אלבום חדש, קצת יותר מעשור לאחר אלבומם הקודם. ציני מכך שמדובר בלהקת בנים משנות ה-90', שמנסה לחזור ומצטרפת לגל הקאמבקים של להקות הבנים כמו ה"בקסטריט בויז" ו"טייק דאת'", שמנסות את מזלן כמעט שני עשורים לאחר שיאי ההצלחה ההם.
וציני מכך שמיד עולה התהייה האם ועד כמה ניצלו חברי "בויזון" את מותו הטראגי והפתאומי של חברם סטיבן גייטלי באוקטובר האחרון, בכדי לרכב על גלי האהדה והסימפטיה מצד האומה הבריטית כולה ומעריציהם הותיקים מרחבי העולם, תהייה שנשארת תלויה ועומדת לאורך כל ההאזנה לאלבום החדש "Brother".
מיקה עושה את ההבדל בשיר הפותח
החיבור המרגש עם גייטלי המנוח מגיע מיד בפתיחה עם הלהיט "Gave it all away", אותו הספיק גייטלי להקליט לפני מותו כאחת ההקלטות האחרונות שלו. השיר נכתב על ידי מיקה האחד והיחיד, שנוכחותו האדירה מורגשת הרבה יותר משל חברי הלהקה. למרות זאת מדובר בפתיחה חכמה לאלבום ובסינגל הנכון.
אבל בואו נלך קצת אחורה. "בויזון", להקת בנים אירית, שפרצה לתודעה ב-93', התבססה למעשה על הסולן הכריזמטי רונן קיטינג ולצדו ארבעה (כעת שלושה) זמרי ליווי. למרות שלא המציאו את הגלגל, נתנו "בויזון" את הקונטרה ל"בקסטריט בויז" ב"מלחמת" להקות הבנים בשנות ה-90'. וכמו הבקסריט בויז, כעת גם בויזון מנסים למצוא את מקומם בעולם הפופ העכשווי והמבולבל יחסית, שנלט כרגע כמעט בלעדית על ידי דיוות כמו ביונסה וליידי גאגא.
בניגוד לבקסטריט בויז, בויזון נמצאים כיום סביב תחילת גילאי ה-30, כלומר עדיין לא מוגדרים כ"מזדקנים", בדיוק בתפר שמאפשר להם לחזור מבלי להיות להיחשב ללא-רלוונטיים בתעשייה שסוגדת לנעורים.
נוסחאות הפופ מהניינטיז ממשיכות לעבוד
בויזון גם יודעים (בניגוד לבק-סטריט בויז) לחזור על מה שכבר הצליח להם בניינטיז, מבלי להישמע מגוחכים, על משקל "אם זה לא שבור - אל תתקן". האזנה רצופה ל"Brother" מחזירה לעיתים קרובות את תחושות הפופ של העשור ההוא, שבמבט לאחור ובהשוואה לעשור שהסתיים הרגע בפופ לא ברור על מה כולם התלוננו.
כמו כל להקות הבנים גם בויזון היטיבה לשלב בניינטיז בין בלדות דביקות כמו "Words", לשירי פופ קצביים כמו " Picture of you". כך גם באלבום הקאמבק, בו משתכשכים יחד "Too Late For Hallelujah", שלא היה מבייש את "One Republic" או אפילו את קולדפליי, ושיר כמו "Stronger" (וד"ש לבריטני) שחותם את האלבום ברכות ועם טעימה של עוד.
למעשה, אין הרבה דברים רעים להגיד על אלבום הקאמבק של בויזון. הם לא מנסים לקפוץ מעל הפופיק אלא לעשות פופ-להקות-בנים נוסחתי שכאמור כבר עבד עבורם היטב בעבר, קיטשי לעיתים, חמוד, "מרגש" ובתכלס, טוב מאוד.