בכל הופעת רוק גדולה חוזרת על עצמה אותה התמונה: נחיל של לובשי שחורים נוהרים כדי לשמוע אנשים כועסים. אני חושב שנפל לי האסימון באיזו הופעה של "איירון מיידן" - הפאתוס מיותר. בטח שעם חבר׳ה ככריס קורנל, שכועסים כיום באמת רק כשהפרק החדש של "משחקי הכס" נדחה בגלל יום העבודה האמריקאי. החבר׳ה של "גוגול בורדלו", שחיממו את קורנל וחבריו אמש, לקחו את כל התובנה הזו ובעטו אותה לחלל עם מופע חימום שהעלה את מד המעלות בעוד חמש לפחות.
>> צפו בביצועים נבחרים לשירים מתוך המופע
רק בגלל שאתה נותן בראש על התופים וקורע לגיטרה ולמאזינים את הצורה, לא אמור למנוע ממך להגיע עם חולצה צהובה כממליגה טריה וחיוך של רומני שבע. והקהל, עוטה השחורים בחלקו הארי, שהקדים להגיע וגדש את האזור מול הבמה לפני ההופעה, נהנה מפצצת האנרגיה הניו-יורקית-מזרח אירופית הזו, שהעבירה כמו גדולה את הזמן עד להופעה הראשית. אם נזכה לראות עולם ללא לאומים, ללא הבחנה בין צבעים ומינים, עם מקום לכל הגוונים וההבדלים, הוא יראה, ישמע ויריח כמו חברי ה"בורדלו", כמו המוזיקה שלהם וכמו אלכוהול זול שנשפך על האנשים בשורה הראשונה כשהסולן יוג'ין הוץ' נהיה שמח מדי. ולמה שלא יהיה שמח, כשהוא אחראי למוזיקה שכזו, שכמובן יכולה לעבוד נפלא גם במקומות קטנים יותר.
מי שבהכרח גדולים על מקומות קטנים הם חברי "סאונדגארדן". כשהם התחילו לנגן את "ספונמן", כל הידיים היו באוויר, כשהריף הראשון של קים ט'היל כבר היה מאחורינו, והיה ברור מעל לכל צל של ספק שכריס קורנל לא הגיע כדי לנוח. המעריצים שגדשו את האזור שצמוד לבמה כבר הבינו - זו הולכת להיות הופעה גדולה. מהר מאוד התברר ההבדל בין זו לבין הביקור המלכותי של "הרולינג סטונס". סאונדגארדן לא באו כדי לחגוג את עצם ההגעה שלהם, אלא כדי לחגוג את המוזיקה המצויינת שהם עושים כבר כמעט שלושים שנים.
קית' ריצ'ארדס היה פעם גיטריסט גדול. כריס קורנל הוא עדיין אחד משלושת הסולנים הטובים בעולם, לצד אלכס טרנר ואדי וודר. זה כל ההבדל, ולא מדובר בעניין של טעם אישי, לא בהכרח לפחות, אלא של רמה מקצועית גרידא. האיש לא בא לדפוק כרטיס עבודה, אלא לתת הופעה במלוא מובן המילה. וזו לא קלישאה. בהופעות האחרונות שלו בארץ הוא היה נינוח, שליו, עם גיטרה אקוסטית ובלי ליווי, מול אלפי מעריצים ישובים, שבאו לשמוע את השירים המעולים שכתב ל"אודיוסלייב", מעט מהבלדות שאפיינו את הקריירה שלו לאחרונה, ובתקווה לתפוס שיר או שניים שביצע בימי סיאטל העליזים, כשנראה היה שכל הכישרון בעולם מתנקז לעיר אחת עם יותר ימי גשם מבאמזונס.
הפעם, כאמור, התמונה הייתה שונה. כאן הייתה מלחמה, מאבק להראות שהוא עדיין עד כדי כך טוב. וכן, הוא כן. הטונים עדין מגיעים גבוה יותר מכולם ומסוגלים לסדוק גם את הקשה שבלבבות ולרגש אפילו את אלה שסולדים מכאלה קלישאות רוקנ'רול נבובות.
כל כך הרבה מעבר ל-"Black Hole Sun"
וכדי לתת את ההופעה הטובה ביותר שלה הוא מסוגל, קורנל בחר להעיף מהדרך סמוך להתחלה את מה שנראה לו מכשול אפשרי. לרוב הלהקות יש שיר אחד שנהיה גדול יותר מהשאר, דיניזואר שמגמד ובדרך כלל שלא בצדק את שאר העבודה שעשו לאורך קריירה עשירה. לפיית' נו מור היה את "Easy", קורט קוביין הבין שהשיר שהושפע מהפיקסיז עם הלאט-מהר-לאט שלו, ונקרא על שם בושם טיפשי, גדול מדי, ולכן אולי התעלם ממנו בהופעת האנפלגד. וכך עשו להקות רבות ואחרות. סאונדגארדן הם כל כך הרבה מעבר ל-"Black Hole Sun" והורגש שקורנל חושב כך בעצמו. הוא העדיף לבצע אותו כשיר חמישי, עם רמת אנרגיה נמוכה כמעט בכוונה. זה עדיין היה ביצוע נפלא לשיר בכלל לא רע, אבל כך יעשה ללהיט שניסה להאפיל על הלהקה.
ואיך הם טיפלו בשאר השירים? כמו רבי-אמנים. מעריצים רבים התלחששו בינם לבין עצמם במהלך ההופעה שזו הפתעה עצומה. שיר אחר שיר הביצוע היה מעולה, הסאונד היה קרוב לשלמות וחברי הלהקה התמסרו לחלוטין לחוויה. כולם מלבד בן שפרד, נגן הבס, שהיה עצבני והחליף גיטרה לאחר שזו נפגעה בשלב מסוים. הוא הטיח בקבוק מים ברצפה, נעלם באחד השירים ובאופן כללי כמעט ופגע באירוע, אבל קורנל וט'היל היו פשוט טובים מדי אמש מכדי להיות מושפעים מבעיות שכאלה.
וצריך להחמיא לנגן הגיטרה המוכשר ולא-מספיק-מוערך הזה. למרות שמגזין "הרולינג סטון" בחר בו כאחד ממאה הנגנים הטובים בכל הזמנים, נראה שט'היל עדיין לא מספיק מוערך. אמש הוא הוכיח שזו טעות. כל ריף היה במקום, כל סולו נוגן לשלמות והכל בלי לקיחה של קמצוץ תשומת לב מהכוכב הגדול של הערב. לפחות אמש, הוא היה יותר אנדראס מאינייסטה, בכבודו ובעצמו, כשעשה את כל מה שצריך כדי שהמסי שלו ילהטט בבלומפילד.
מההופעות שהכי הצדיקו את קרבת הבמה
קורנל, מצידו, הצליח להשאיר רושם כל כך טוב, למרות שמסביבו לא היה הרבה. זה לא היה השואו של "הסטונס" או של קולדפליי. זו הייתה מוזיקה מעולה לשמה. התחפושות, הזיקוקים, המסך מאחורי הלהקה, התפאורה - כל אלה התחלפו בסיבה האמיתית לשמה מעריצים מגיעים להופעה: המוזיקה. זו הייתה מההופעות שהכי הצדיקו הגעה לקרבת הבמה. כשקורנל פנה אל הקהל בעשר בדיוק והודיע להם שהם כנראה מפריעים לאנשים מסביב לאיצטדיון לראות את משחק הכדורגל שמתחיל, הוא חיכה כמה שניות ואז ביקש מהם לעשות עוד רעש.
בשלושת הדקות שהגיעו לאחר מכן האנשים שגרים מסביב לבלומפילד קיבלו סיוע, כשזכו לא לשמוע את נוימן וארבל. הרעש היה לא פחות מנפלא. אפילו הצוות הטכני של הלהקה צילם ולא הפסיק לחייך. זה היה רעש מבורך,שלמשך שעתיים הסיט את המחשבות מכך שבמדינה הזו אוכלים לא מעט חרא. כי במדינה עם טרור ובעיות כלכליות ומלחמות, מה שהכי בא לך לפעמים זה לצעוק, לצרוח, להפריע למלאכים למעלה. בשש הדקות לאחר מכן הם ניגנו את "Been Away Too Long", מאלבומם האחרון, עם כל הכוח והעוצמה שברשותם. וזה שוב היה לא פחות מנפלא.
ולמרות כל המחמאות הגדולות שמגיעות ל"סאונדגארדן" ולמופע הבמת מדהים שהם נתנו, האמת היא שזו לא הייתה הופעה פשוטה. אלה היו שעתיים שכוונו בעיקר למעריצים הכבדים. "סאונדגארדן" היא מהלהקות האלה שבאמת מצדיקות את תוספת התשלום שמאפשרת להתקרב ככל האפשר לבמה. המעריצים הישראליים של "סאונדגארדן" הוכיחו שהם לא נופלים משום קהל שלהם במקומות אחרים בעולם. ולראיה, במהלך ההדרן קורנל העלה צלם לבמה, הקהל הרים את ידיו והסולן הנדיר הצטלם על רקע גלי האהבה שקיבל, שריגשו אפילו אותו.
רשימת השירים:
Searching With My Good Eye Closed, Spoonman, Flower, Outshined, Black Hole Sun, Jesus Christ Pose, Blood on the Valley Floor, Been Away Too Long, The Day I Tried to Live, My Wave, Superunknown, Blow Up the Outside World, Fell on Black Days, A Thousand Days Before, Burden in My Hand, Rusty Cage, 4th of July, Let Me Drown, Beyond the Wheel.