מכמות הצפיות שיש לקליפים של "אפגן וויגס" ביוטיוב הגעתי לפני המופע לתובנה שיש מצב שהפופולאריות של הלהקה, ובעיקר של מנהיגה גרג דולי, בישראל, היא חסרת פרופורציה ביחס ישיר לכמות האוכלוסין - וחברים, זה סימן חיובי שאנחנו מבינים במוזיקה לעיתים יותר מהגויים - אנחנו הרי התלהבנו מרדיוהד הרבה לפני כולם.
גרג דולי חזר לתל אביב כמנצח אמיתי
גרג דולי הוא משורר אפל, ג'נטלמן (אם נאמין להקלטותיו המוקדמות), פרובוקטור ובעיקר רוקר חסר מנוח שממציא את עצמו מחדש כשהוא משתעמם מהרכב כזה או אחר. האפגן וויגז צצו לאוויר העולם עוד באמצע האייטיז, אבל פרצו חזק לתודעה בתחילת הניינטיז, עת הוחתמו בחברת התקליטים "סאב-פופ" מסיאטל - חברה שהפכה לתו איכות אלטרנטיבי מוביל בזכות פריצת הגראנג' מעירה וממדפיה. שיא ההצלחה המסחרית הגיע בזכות האלבום "ג'נטלמן" (93') שבזכותו פרצו האפגנים גם ל-MTV (באותה תקופה הערוץ היה מגדיר הצלחה או כישלון מסחרי). ב-2001, מסיבות לא לגמרי ברורות, זה נגמר והלהקה התפרקה.
גרג דולי ביקר בארץ מספר פעמים בראש הרכביו החלופיים, ה"twilight singers" וה"גאטר טווינז" וזכה לקבלת פנים חמה ואוהדת. ועכשיו, בראש האפגן וויגס המאוחדת, עם שניים מהנגנים המקוריים, הבסיסט והגיטריסט, דולי חזר תל אביבה כמנצח אמיתי, כיוון שבתכל'ס, מביני העניין תמיד רצו לראות אותו איתם, לפחות פעם אחת. החלום התגשם.
פיצוץ של שחרור אנרגיה צבורה
פליטי אפגן וויגס 2012, מחוזקים על ידי גיטריסט, קלידן/צ'לן/כנר ומתופף אלים שנראה בן 18 - כולם נגניו של דולי ב"טווילייט סינגרס", עולים על הבמה מול כאלף איש שמילאו את הבארבי ועוד לפני שהאקורד הראשון נוגן, ניתן היה להרגיש חשמל באוויר. היתה, כאמור, ציפייה אדירה לראות סוף סוף על הבמה, כאן בישראל, את ההרכב הזה, שהשפיע עמוקות על שורה ארוכה של להקות ומוזיקאים פופולאריים כיום, כמו "אינטרפול", "דה נשיונל" ורבים אחרים.
ואז, קצת אחרי אחת עשרה בלילה, כשהצלילים הראשונים של "Crime scene Pt. 1" הבנו אנחנו, ואולי גם גרג דולי וחבריו, שההמתנה היתה שווה. מדובר, אגב, בשיר פתיחה מושלם להופעה (וגם לאלבום "Black love") שמתחיל מגיטרה בודדה וקלידים טעוני אווירה מתוחה, כשלאט-לאט מצטרפים כלים נוספים ושירה, עד פיצוץ של שחרור אנרגיה צבורה. בלי לקחת אוויר המשיכה הלהקה לעוד צמד שירים עוצמתיים מוקדמים.
הבארבי כולו קפץ 20 ס"מ באוויר
כשדולי אמר לבארבי "שבת שלום" ונכנס לאקורדים הפותחים של "What jail is like" האדיר, התפוגגו אי אלו חששות שעשרים השנה כמעט, שעברו מהוצאת השיר הזה לאוויר העולם, הפחיתו משהו מהעוצמה שלו, בעיקר בלייב. זה היה, לפחות עבורי, שיא ראשון, אבל ממש לא אחרון, במופע. אחריו נורה לחלל "Going to town" המצוין, שיר שאם מאזינים לו בקפידה, ניתן לזהות את השורשים הפאנקיים של דולי ולזהות אפילו מוטאון ונשמה מתחת למעטה הדיסטורשן תלת-גיטרי של האפגן וויגז. עוד ביצוע משובח ל-"Gentleman" ואני כבר חשתי שבשלב זה באתי על סיפוקי, כי למה עוד אפלל - כמעט כל הפייבוריטים שלי בוצעו בחצי הראשון של המופע.
אבל דולי והלהקה לא ניגנו רק בשבילי והמופע נמשך, עם הורדות קלות של הרגל מהגז לרגעים בלוזיים מרגשים, שהגיעו לשיא בביצוע לשיר החדש שהקליטו האפגן וויגז, "See and don't See", שהוא כה מקסים ומצמרר עם המסר הפשוט והאלמותי - מה הבחורה הזאת עושה לי?! ואז, בדיוק כשנזכרתי איזה שיר פנטזתי שיבוצע כאן בדרום תל אביב, התחילו האקורדים הקופצניים של "Debonair" והבארבי כולו קפץ 20 ס"מ באוויר. אלוהים, איזה שיר! עוד שלושה שירים מהירים ודורסניים ואנחנו בהדרן, מנסים להסדיר נשימה. דולי והחברים חוזרים לבמה, מתקשים או לא ממש מנסים להסתיר את שביעות רצונם מקבלת הפנים הנהדרת שזכו לה אצלנו.
בכושר מצויין
גרג דולי, בן 47, אחרי דיאטה, הוא פרונטמן אדיר, למרות שמיעט באינטראקציה עם הקהל. חבריו מההרכב המקורי והתגבורת הצעירה יותר היו בכושר מצויין ועשו עבודה לא פחות ממדהימה על הבמה. שלוש גיטרות חשמליות מכות ומייללות לחילופין, ביחד ולחוד, רית'ם סקשן יציב ואתלטי כאחד, וזמר אחד עם קול גבוה שנשמע חד וצלול - גם במעמקי ההדרן.
המופע הסתיים עם "Kiss the floor" מראשית הרפרטואר וללא אזהרה או פרידה מסודרת, האפגן וויגז ירדו מהבמה ומאות אנשים נותרו נטועים כמעט המומים במקומם - זה באמת נגמר? ההיו או חלמנו חלום?.
_g.jpg)