ארבע שנים חלפו מאז שאיזשהו מוזיקאי ישראלי העיז לקום, לצעוק ולמרוח לנו בפנים ולתוך המיינסטרים, את המציאות הקלוקלת והחולה בה אנו חיים. הדג נחש עברו בינתיים טיפול קבוצתי, הוציאו אלבום הופעות כפול, המשיכו לפעול למען התרבות והחברה ("פסטיבל בשקל") ועבדו על האלבום הכי טוב שהם הוציאו עד היום.
באלבום החדש שלהם "6" לא תמצאו אף שיר שהטקסט בו קליל או רומז "בעדינות" לדברים הדפוקים שקורים יום יום סביבנו. הדגש נחש ידועים במחאה הפוליטית-חברתית שלהם גם באלבומים קודמים, אבל נראה כי "6", לקח אותה כמה צעדים קדימה. "עוד אח אחד", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, הפתיע רבים בתעשייה בהצלחה המסחררת לה הוא זכה. מי היה מאמין שבישראל 2010 אנשים ישבו באוטו וישירו בסבבה שלהם ש"מאמא בוכה בצעקות שבר" וש"את זעקות אבא שומעים מכל עבר"? הרי לא מדובר בעוד שיר שהגרוב בו גובר על הקונספט, לכל מי ששמע את השיר ברור איזה מילים קשות ומזעזעות הוא שר. אבל הקהל הישראלי מצביע ברגליים ואומר "כן, זאת המציאות וזה נורא ואני מוכן לשיר את זה. כי לצעוק מול הטלוויזיה זה כבר פאסה".
טקסטים כבדים בעטיפה של להיטים
וזה הקו שמוביל כמעט לכל אורך האלבום. טקסטים כבדים ומשמעותיים שעטופים באריזה של להיטים כדי שיהיו קלים יותר לעיכול, ושוב תחת ניצוחו הגאוני של יוסי פיין, שגם הפיק את האלבומים "חומר מקומי" ו"בעזרת הג'אם". "שיר נחמה", שיצא לא מזמן יחד עם הגיטריסט יהודה קיסר (והוקלט עוד לפני שנודע על הקשיים הכספיים שלו), הצליח לשלב בין טרנד המוזיקה המזרחית ובין טקסט שמדבר על הנטייה של כולנו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכל החרא שסביבנו.
גם "אני מאמין" (שיר בן בן בנזונה), "לא מספיק" (המעולה) ו"מערבולת של חול", שכתב גלעד כהנא, מדברים על דברים ש"לא נעים" איתם. מה שיפה הוא שבסוף כולנו נפזז על רחבת הריקודים ונשיר על פועלים זרים, על מרדף אחרי מותגים וסמלי סטאטוס חומריים שלעולם לא מספקים ועל כישלון הממשלה שלנו בכל מה שנוגע לביטחון, חינוך ותרבות, ונתהה ביחד עם הדג, במה בעצם הם טובים.
השיר היחיד שאולי חורג מהמסגרת הזאת הוא "הסלון של סלומון". שיר גרובי שמתאר את מה שהלהקה כנראה עוברת בכל מפגש בסלון של שלומי אלון. מילים משעשעות שמדברות על השילוב הנצחי בין סקס, סמים רוקנ'רול (ואלכוהול) ויוצרות לרגע תחושה שיצאנו מהמחאה נגד כל העולם ואחותו.
קשר כלשהו בין הממשלה, איברי מין גבריים ומין אוראלי
אבל אז יש פאוזה ו"ערבי 16" נכנס בערבית (!). מזל שבעיר הקודש, מקום כתיבת שורות אלה, חמדי וענאן הירקנים מבית צפאפא, נמצאים במרחק 5 דקות נסיעה והם ניאותו לתרגם את הקטע הקצר. אז אחרי הסמקות וגמגומים, הבנתי שגם כאן המחאה תתפוצץ לכולם בפרצוף ועוד בשפה שמעוררת אנטגוניזם אצל רובנו. גם כאן יש קשר כלשהו בין הממשלה, איברי מין גבריים ומין אוראלי (את התרגום המדויק לא הצלחתי להוציא. הם היו נבוכים מדי, תעשו לבד את החיבור) אבל המסר ברור - "שלום אני רוצה, שכולם יהיו טובים, לא רוצה מלחמה עם הערבים".
c.jpg)
החידוש הגדול שהדג הביאו ב-"6" הוא ארבעה שירים באנגלית. גם בשירים האלה הם ממשיכים עם הטקסטים המחאתיים ועם הגרוב המעולה שהם יודעים ליצור. "That Ain't What's it's All About", שחותם את האלבום למשל, נשמע סוף. הוא מקפיץ, רקיד, כיפי, יש בו סקרצ'ים נהדרים כמו שגיא מר יודע לתת, גיטרה שנותנת בראש, באס שמכתיב מקצב ממכר ואת קרולינה המלכה שנותנת קולות רקע לעניין – ממש כמו שהיא עושה ב"סופר גרוב" השיר הכי שווה באלבום. "Many Lights", נשמע יותר מלודי, בעיקר הודות לקולה המלטף של גליה ירון, שגם השתתפה באלבומים קודמים של הדג.
התחושה בשירים האלה היא שהדג רוצים להרחיב את המרחב שלהם בחו"ל (יצאו השבוע לסיבוב הופעות בארה"ב וקנדה) ולעזור למעריצים בגולה להבין איך המציאות הישראלית נראית דרך העיניים מעיניים של אמנים שחיים פה ולא מעיני הפוליטיקאים, הבזויים כל כך בעיני הלהקה, שמייצגים אותנו מעבר לים. ב"Little Man" למשל, כשבאס של יא-יא אהרונוב- כהן מכתיב מקצב Fאנקי-גרובי, זה אפילו בסדר להגיד ששאנן רוצה לחרבן על כל האתרים הקדושים בישראל או להדליק ג'וינט חשיש ענק כדי לברוח מהקשיים במציאות הישראלית.
הקהל הישראלי, סביר להניח, ימשיך להעדיף את העברית
אם השירים האלה באמת נועדו לקדם איזשהו מסע הסברה טוב יותר לגבי ישראלים בחו"ל, אז שחברי הדג ישאו ברכה וימשיכו בקו הזה. אבל הקהל הישראלי, סביר להניח, ימשיך להעדיף את העברית. המבטא הישראלי שמעיב קצת על ההבנה של המילים וגם הטקסט עצמו, שמאבד מהפיקנטיות, מהתחכום וההומור הציני, שכל כך מאפיין את הלהקה, קצת הולכים לאיבוד בשירים האלה, כמו שלדוגמה קרה ב-"War" וב-"Many Lights". הם נשמעים טוב, הם עדיין כיפיים, אבל משהו בטקסט מתפספס והם לא מגיעים לקרסוליים של השירים המעולים בעברית שיש ב- "6" ושהיו באלבומים הקודמים.
ולמרות זאת, הסקשן באנגלית ממש לא מוריד מהערך הכולל של האלבום. הדג נחש, כהרגלם בקודש, הצליחו שוב לשלב בין תוכן אקטואלי ומלודיות שיזיזו לאנשים פה את התחת. "6" הוא אלבום בוגר יותר, עמוק יותר, אבל בעיקר לא נופל למלכודות של אלבום שנשמע זהה לקודמיו. ותודה לאל שיש פה עוד להקות שלא מפחדות לזרוק לנו את האמת בפרצוף ולגרום לנו לשיר אותה כל היום.