דנה ברגר בפסטיבל הפסנתר

האהבה לדנה ברגר נמשכת כבר די הרבה שנים, כל החיים הבוגרים, ואפילו לפני זה. באמת שקשה לעמוד בפניה. הקוליות, האינטליגנציה, הכישרון, המראה החיצוני, הפמיניסטיות, החריצות, יכולת ההישרדות. יש הרבה זמרות נהדרות בארץ, אבל ברגר היא מקרה מיוחד. לא מהכוכבות הכי גדולות, לא מרגשת באופן יוצא דופן, לא יוצרת ענקית ולא זמרת מופלאה, אבל יש בה קסם שתוך שנייה מצית את הלב. היא מוכשרת אבל לא מבריקה, היא קשוחה והיא רכה, היא יפה ועוקצנית, היא לפעמים לא אבל רוב הזמן בלונדינית, היא יכול להיות האישה הכי חמודה בעולם הזה, ואז להביא איזו שאגה שתזכיר לך שהיא לא שכחה רוקנ'רול.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:

אפשר לחלק את הקריירה שלה לשני פרקים עיקריים. בעשור הראשון, מלהקת "בלגן" ועד הקצה של "עד הקצה" היא היתה בעליה מתמדת. סולנית דומיננטית של להקה מגניבה, אחר כך זמרת רוק אלטרנטיבית באלבום ראשון בלתי נשכח עם ברי סחרוף, ג'וני שועלי ואבי בללי. היא המציאה את עצמה מחדש באלבום השני "פשוט להיות" עם שורה של להיטים ונשיות כובשת. "עד הקצה", לפני 14 שנה, היה הרגע שלה לגעת בשמיים. אלבום מיינסטרים אלקטרוני-אקוסטי שהפיק עופר מאירי ונמכר בטירוף, סיבוב הופעות מצליח ושוב דגל נשי לצד ביקורת חברתית.

דנה ברגר פסטיבל הפסנתר (צילום: עודד אנגל) — אי אפשר שלא לאהוב אותה|צילום: עודד אנגל

אבל אז הגיע עשור פחות מוצלח. "תוך כדי תנועה" עם עופר מאירי ניסה להמשיך את הטריק של "עד הקצה" ולא עבד כמצופה. מ"יום יום", אלבום האמהות עם לואי להב בלט בעיקר "חירותי", ו"הנה באתי הביתה" הפולקי עם איתי פרל היה עוד שלב בחיפוש הדרך. ברגר ידעה מה היא לא רוצה להיות - לא רוקרית כי היא כבר עברה את הגיל, ולא דודה ששרה את "שקט" בטקס בכיכר רבין. היא כן רצתה להיות אישה ששרה על האהבה, אימהות ונשיות, ויוצרת פולק חמימה ששרה ישראליות מהזווית שלה. עם לואי להב ואתי פרל זה עבד, אבל רק חלקית.

החיפוש הגיעו לשיאו, כשעשור אחרי ההצלחה של "עד הקצה", היא הוציאה תוך שנתיים וחצי שלושה סינגלים יפים שלא היה להם המשך, ושיר מפסטיבל הזמר, שהיווה את אבן הפינה לאלבום הבא. תוך כדי הקריירה המוזיקלית היא גם המשיכה להיות שחקנית קולנוע וטלוויזיה לא רעה בכלל, מ"עניין של זמן" ו"לילסדה", דרך "שבתות וחגים" ו"המכון", ועד "על קצות האצבעות" ו"האי", בהם התברר שדנה ברגר השחקנית היא בריה שובת לב לפחות כמו דנה ברגר הזמרת והיוצרת.

השבוע היא חגגה יום הולדת 44 והדבר שהכי בולט לעין הוא שהיא שרדה. בעידן שבו זמרים, כולל כמה מבני דורה, פשוט נעלמים כי אין מספיק קהל שיחזיק כלכלית את הקריירה שלהם, ברגר צלחה את העשור הפחות מוצלח שלה (בו הקימה משפחה), נותרה עם הראש מעל המים, ועכשיו חזרה כמו גדולה. לאלבום החדש שלה, "מתנות של זמן", גוייס יוסי פיין האגדי, המפיק המוזיקי שאחראי להצלחות כמו שבק ס' והדג נחש, שתי להקות שברגר אוהבת. פיין תמיד מנסה לקחת את האמן למקום שבו הוא הכי טוב, והוא זיהה את הבעיה העיקרית של ברגר - היא משדרת חמימות, אבל זו חמימות חולפת, שמתקשה להגיע לקהל, ובלי חום קשה להיות נאהב. אפילו בלונדינית כמוה, שיודעת להיות מאוד חיננית ומלוטשת כשהיא רוצה.

אלישיה קיז מקומית

הפיתרון של פיין וברגר היה לחזור לשני הנושאים שבהם היא הכי משמעותית כיוצרת וזמרת - שירי אהבה ושירים נשיים, ולצבוע את המוזיקה שלה, שמבוססת גיטרה אקוסטית, בצבעי אר אנד בי והיפ הופ עזים, לעשות ממנה אלישיה קיז מקומית, עם ביט ברור וחזק של בס-תופים, עם כלי נשיפה, סקסופון וטרומבון, שבאים מלמטה ומעניקים חום ונפח לקול הבלונדיני, עם הגרוב שכל כך מזכיר את "Girl On Fire" ועם הפסנתר הקטן-גדול הזה שדופק לו שם ברקע, ממש כמו ב"Empire State of Mind". האר אנד בי-היפ הופ הזה, שבעבר זמרי רוק ישראלים חששו ממנו כמו מאש, הפך פה למיינסטרים בשנים האחרונות, אז למה הגרוב שמנצח כל כך יפה בהופעות של קרולינה ומארינה מקסימיליאן, לא ינצח גם עבור ברגר.

התוצאה היא שהמופע של דנה ברגר בפסטיבל הפסנתר הוא מופע הפופ הכי "אמריקני" שעלה לאחרונה בארץ, לצד אלה של מארינה ושירי מימון. אבל בעוד מימון עושה אמריקה בסגנון מריה קארי ומארינה היא אלקטרו-פופ EDMי מרהיב, ברגר נשמעת, בכל החלק הראשון של המופע, כמו דנה מהבלוק. בהתחלה זה מפתיע, אבל אחרי שמתרגלים לרעיון זה מגניב. כי ברגר, שוב הצליחה להמציא את עצמה מחדש, ושוב מצליחה להגיע לקהל, הפעם דרך החמימות החדשה שסידר לה הגרוב, שהביא יוסי פיין במזוודה מניו יורק. בתוספת רביעיית המיתרים של גליה חי ואבנר קלמר, שעשו נפלאות בלהיטים שברגר סוחבת עוד מ"עד הקצה", ויחד עם נגנים שהולכים איתה כבר שנים - ניר מנצור, יניב דדון (שניהם מימי "עד הקצה" ועד היום) ומיכאל פרוסט, התקבל מופע עשיר מבחינה מוזיקלית, עם אוסף מספיק גדול של להיטים, וגם כמה פינות קטנות ומרגשות כמו "גן מאיר" ו"מחכה לו", ובהדרן "שקט" של יונה וולך, שהוקדש לליטוף פצעי המלחמה.

ובמרכז עמדה האישה היפה והמתוקה הזו, בהוד בלונדיניותה, בהדר כשרונה, ושוב חזרה להיות נסיכת מיינסטרים מקומית, ששרה על זוגיות ואהבה, נשיות ועוצמה, על עצב ושמחה, ויודעת לשחק את המשחק ולתת שואו, ויודעת להתגבר על תקלות טכניות (המתופף ניר מנצור נעלם מהבמה רגע לפני "עד הקצה", ועד שחזר ברגר התחילה את השיר רק עם גיטרה אקוסטית), וברור לה מי היא ומה היא, למרות שלפעמים היא קצת שוכחת (היא כתבה בפייסבוק לפני המופע 'תביאו בירות למוזיאון', יעני רוקרית), והקהל אהב אותה כמו שמגיע לה, ומגיע לה, על כל השנים והעבודה הקשה. ואני אהבתי אותה כמו שתמיד. כי לא משנה מה היא תעשה, תמיד תישאר אצלי פינה חמה בלב לדנה ברגר.

צפו בקטעים מהמופע:

לבנות ולהרוס

תוך כדי תנועה

אהבה

מתנות של זמן

הקירות שלי

תחזרי אליו

מחכה לו

מלך

עד הקצה

תראה אותך

שקט