השמרנות של אדי ודר וחברי פרל ג'אם, הילדים הטובים של סיאטל בשנות ה-90', בהחלט משתלמת
גילוי נאות: מזה 21 שנה שאיני נמנה כלל עם חוגי האוהדים הקנאים של פרל ג'אם, שבנתה עצמה כאחת מלהקות הקאלט הכי יציבות, עקביות ואמינות ברוק. 20 שנה אחרי אלבומיהם הראשונים, שהיו לרבי-מכר אדירים אבל תמיד הותירו אותם בצילה של נירוונה, שהייתה להקה ששיחקה לפחות ארבע ליגות גבוה מהם, פרל ג'אם הם כבר רוק אמריקני קלאסי. חבריה גם הסתעפו לפעילויות ענפות שנטעו את שורשיהם אפילו עמוק יותר.
פרל ג'אם - האלבום "Lightning Bolt" במלואו
לעומת קורט קוביין הנירוונאי, שהביא לרוק ביטוי אישי עז ביותר, שפה מילולית מקורית וגישת פעילות נועזת, פרל ג'אם נראו מלכתחילה כמו הילדים הטובים, המסודרים והשמרניים של אופנת סיאטל. טיבם של דימויים לשקר, אבל מה שאולי היה מתסכל עבורם כלהקה צעירה שראתה כיצד להקה עמיתתה, נירוונה, מקבלת את כל התהילה ומוכרת יותר אלבומים מהם, משתנה אצל להקה בת 20 פלוס, שחבריה כבר בעלי משפחות.
העולם, לפחות בייצוגים של התקשורת המיינסטרימית שלו, איבד עניין באדי ודר ושות'. הם מזמן חדשות ישנות. אבל באוזניי, שאולי פשוט הלכו והסתגלו אליהם עם הזמן, הנוסחה הפרל ג'אמית דווקא נהנית מהבשלות ומהניסיון. ארבעת השירים הפותחים כאן ממש חזקים, "סירנות" הוא אחד הלחנים הטובים שלהם אי פעם, וגם אם אוהדים קנאים יסתייגו מהמתיקות של "ישן לבד", לטעמי הוא צמיחה הגיונית מאלבומי הסולו של ודר. באוזניי, הקול היפה שלו תמיד פרח והוחמא יותר בסביבות של גיטרות אקוסטיות ותופים רכים, מאשר מהגיטרות החשמליות והתופים הרועמים של הלהקה. עבור כל להקה בת 20, אלבום שכמעט מחציתו טובה עד טובה מאוד הוא הישג שיש להתגאות בו.
פול מקרטני מתכתב עם אלבומיו מהסבנטיז
בסוף האלבום החדש של פול מקרטני מסתתר שיר מופלא, ובעיניי אחד משירי האהבה הכי קורעים שלו בעידן הפוסט-ביטלסי. משום מה הוא נחבא בתום הרצועה האחרונה באלבום ללא ציון שמו אפילו. הוא נקרא "מפוחד", והוא מעין "maybe I'm amazed" של אדם שגילו כבר יותר מכפול מגיל האיש הצעיר והמאוהב ההוא ששר לרעייתו המנוחה לינדה.
"מפוחד" הוא אחד משלושת שירי האהבה כסופת-השיער הכי יפים של תרבות הרוק, לאחר "לסובב את הזמן לאחור" של לו ריד מלפני עשר שנים ו-"make you feel my love" של בוב דילן מלפני חמש. ואגב, מעניין ששלושת שהענקים הללו אמנם משוררים את גילם, אבל דווקא צובעים את שיערם. הפעם זה מקרטני, שמודה לאהובתו על עצם קיומה, ומהרהר בקול רם כמה זמן נשאר להם ומה יהא על עתידם. זה שיר מצמרר, כמעט גורם לבכי, אבל הוא שונה מאד מרוח האלבום הכללית ואולי לכן הוחבא בסופו.
להבדיל מ"כאוס ויצירה בחצר האחורית" מלפני שמונה שנים, "חדש" הוא פחות אלבום של הרהור אינטימי ויותר מסע מוחצן למרחבים פתוחים. המאפיין העיקרי באלבום הטרי של מקרטני בן ה-71 הוא החיוניות שבו. מהאנרגיה של שיר הפתיחה ובעיקר מהתכנים בשיר השני והמצוין, "תנין", ברור שמקרטני, עם אסופת שירים חדשים ראשונה מאז 2007, נמצא בתנופה של עשייה, סקרנות, ועניין.
הדבר בולט במיוחד בהגשות הקוליות שלו, אבל גם באיזו תחושת דחיסות, כאילו מקרטני שאף שהפרץ היצירתי הזה יגיד כמה שיותר. המילים של "תנין" מדברות מפי אדם חסום שמחפש מי שיאמין בו, ומי שיסייע לו לחלץ את נפשו מכלאה. מקרטני שר נהדר את הקריאה הזו לעזרה, אבל ברור שהוא נמצא בקוטב השני לתחושות אי המימוש והתסכול של הדובר בשיר, שמחפש את מי שישחרר אותו.
"תנין" והסינגל שנשא את שם האלבום, הם שני שירים שהפיק לו מרק רונסון, שאף דיג'ה בחתונה של מקרטני וננסי שבל. השמועות הראשונות דיברו על "חדש" כאלבום שכולו שת"פ בין מקרטני לרונסון, וזה יצר ציפיות מוקדמות די גבוהות, אבל מקרטני שכר גם את שירותיהם של שלושה מפיקים נוספים: פול אפוורת', שעבד עם אדל ועם פלורנס אנד דה משין; אית'ן ג'ונס, בוגר בין השאר קינגז אוף ליאון ולורה מארלינג; וג'יילז מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין המהולל, מפיק הביטלס, שהיה האחראי ל"אהבה" - פרוייקט הערבול מחדש של קלאסיקות הביטלס לפסקול המופע של סירק דה סוליי.
ריבוי המפיקים הזה כמעט לא מורגש באלבום. מלבד פה ושם טיפולי הפקה עדכניים יחסית, דומה שהגיוון בצוות נועד פחות ליצירת אלבום עם מנעד סגנוני רחב, ויותר על מנת שסר פול יסקרן, יחדש וירענן את עצמו. "מפוחד" ו"תנין" הם לטעמי שני השירים הכי טובים באלבום, אבל לא חסרים בו רגעים מעניינים נוספים, כמו "Hosanna" הכמעט פסיכדלי ו"Road" שרחוק מאד ממבנה שגרתי של שיר פופ.
שלא כמו בשיר שמקרטני הקליט עם חברי נירוונה החיים לפסקול הסרט "סאונד סיטי" של דייב גרוהל, ולהבדיל מהרצועה האדירה שתרם לפני שנתיים לאלבום המחווה לבאדי הולי, הפעם, לאורך כל האלבום מקרטני נמנע כמעט לחלוטין מהשירה המחוספסת והשחורה שלו נוסח "הלטר סקלטר".
מצד שני, "חדש" רחוק באותה מידה מ-"Kisses on the Bottom" מלפני שנה, שכלל בעיקר חידושים לקלאסיקות פופ וג'ז ישנות ומ"זיכרון כמעט מלא", שהיה האלבום האחרון שלו עם שירים חדשים.
האלבום החדש "חדש" מתכתב בעיקר עם אלבומי מקרטני באמצע וסוף שנות ה-70. חבל שלא כל שיריו עומדים ברמה הנהדרת של השניים המצול"שים כאן, אבל זה בהחלט אלבום שעולה על סך חלקיו. זו לא אחת מעבודותיו הטובות ביותר, שמשתווה לשיאיו בעבר, ומצד שני, הוא מעורר עוד יותר התפעלות, אהבה והוקרה לרב-אמן כל-כך נמרץ, פעיל ופורה, מסקרן ומתגמל.
