יהודה פוליקר בתקופה טובה. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. מאז שחרר את עצמו סופית מהכבלים, הוא מלבלב. והוא בעיקר פורה מאוד. "מוזיאון החלומות" הוא אלבום חמישי בשבע שנים. רק שלוש שנים עברו מאלבומו האחרון "כל דבר מזכיר לי". והנה שוב הוא עם אלבום חדש, שהתחושה הכללית שעולה ממנו היא רעננות.
אם צריך להסביר, פוליקר חזר אל הרוק, אבל אחרי שהעמיק עוד יותר את היווניות שלו, ויצר צליל שהוא לגמרי שלו. איך נשמע האלבום החדש של פוליקר? כמו אלבום של פוליקר. בעיקר לטוב. כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום אפשר להבין את זה. זה מתחיל בבוזוקי אבל אחרי שתיים וחצי דקות, לקראת הפזמון האחרון כבר יש סולו גיטרה רוקי לגמרי. המעגל נסגר.
לא ברור למי פוליקר שר את השיר "מוזיאון החלומות". מי היא זאת ש"רק אתך אני חופשי, אתך אני יכול". האם זו חברה? ידידת נפש? מדריכה? האם הוא שר למוזיקה עצמה, לאמנות עצמה? לא ברור, אבל זה גם לא משנה. מרגע שהכל גלוי, זכותו של פוליקר לכתוב למי שהוא רוצה בלי שזה ייצר איזה מתח פנימי סמוי בתוך השיר. ואולי זה קשור גם באופן שבו הוא כותב מילים, שהוא מעט מופשט, ולכן לא תמיד ברור מה הייתה כוונתו.
פוליקר מתפתח מאוד ככותב מילים. חסרונו של יעקב גלעד מורגש בסיבוב הזה פחות. למרות שלשיאים שהגיעו השניים ביחד, פוליקר מתקשה להגיע גם באלבום החדש. ונראה גם שהוא לא מנסה. הוא לא מפחד לחזור על אלמנטים שהיו בעבר, כמו בשיר הכי להיטי באלבום "כמעט כבר נוגע", שהוא גרסה מרוככת של "אני רוצה גם", עם טאץ' אירי, והוק מעולה בסגנון תקופת "פחות אבל כואב".
הוא גם לא מפחד להיזכר. למעשה האלבום הזה כולו מלא בזיכרונות. כמו בשיר היפה "רוקנ'רול" שתאר את הגעתו לתל אביב מהקריות בסוף שנות ה-70' כגיטריסט של צביקה פיק. או ב"טרזן" שמתגעגע לגיבור הילדות המפורסם. פוליקר מרשה לעצמו לזרום עם התחושות והמחשבות. הוא לא בדרך לשום מקום, הוא נהנה מהרגע. והוא עושה מה שמרגיש לו נכון.
"מוזיאון החלומות" אינו אלבום מופת. הוא גם לא ספציפי. למעשה אם לוקחים את שלושת האלבומים "הרגילים" האחרונים של פוליקר, "אהבה על תנאי", "כל דבר מזכיר לי" והנוכחי, אפשר להקשיב להם ברצף כיחידה שלמה אחת. אני לא בטוח אם זה טוב או לא. אבל ככה זה.
ראיתי את פוליקר לפני שבועיים בהיכל התרבות מופיע עם עברי לידר. הוא היה משוחרר, נעים, חם, הכי פוליקר שאפשר. וזאת גם התחושה שעולה מהאלבום החדש הזה. לא במקרה הרדיו מאמץ את הסינגלים מתוכו בחום. בגיל 64 נדמה שפוליקר מבלה כמו שלא בילה מימיו.
אם יש לי הערה קטנונית אחת, היא נוגעת לשיר "מאז שעזבת" שמצורף לאלבום כבונוס. אני מבין את הרצון להנציח את אריק איינשטיין ז"ל, אבל השיר הזה הוא לא ברמה של האלבום הזה. הטקסט לא מוסיף כבוד לשני היוצרים, ומזכיר קצת טקס בתיכון. מה שמציל את השיר הן שתי ההקלטות בקולו של איינשטיין ובמיוחד הבדיחה החמודה בסוף השיר. אני תמיד חושב שעדיף לחכות עם שירי הנצחה או להבדיל שירי גלעד שליט עד שתהיה פרספקטיבה. אבל זה לא אני שמחליט. מסתבר.
יהודה פוליקר, "מוזיאון החלומות", (**** ארבעה כוכבים).
"שרות חווה אלברשטיין" נחמד, אבל לא מספיק חדשני ואמיץ
גם אחרי שרבים מהם נכשלים אמנותית וכמעט אף אחד לא מצליח מסחרית, מתקשים בעולם המוזיקה להיגמל מהרצון להפיק אלבומי הצדעה. וכך, אחת לכמה זמן מגיח לו לעולם עוד פרויקט כזה, ובדרך כלל נעלם בלי להשאיר סימן. בישראל יוצאים הפרויקטים האלה דרך הפורמט של "עבודה עברית". במקרה הזה יש בחלק מהמקרים גם אלמנט של שימור, כמו שנעשה עם שירי אבן גבירול, חנוך לוין ולאה גולדברג.
המקרה של חוה אלברשטיין הוא גרנדיוזי. אלברשטיין הקליטה בערך 600 שירים, עשרות מהם הפכו לקלאסיקה. יש בהם ישנים וחדשים, פופיים ורוקיים, אתניים ושירי ילדים. אין גבול לגיוון. הבחירה במקרה הזה הייתה להתמקד בזמרות שרובן מוגדרות "אלטרנטיביות". ובעצם להציג תמונה של הקול הנשי הישראלי הלא ממסדי בעת הזאת.
קשה להוסיף לשיר משהו אחרי שאלברשטיין שרה אותו
הבעיה עם הקונספט הזה הוא שאלברשטיין היא לא סתם גאון. היא מבצעת כל כך מיוחדת, שהיכולת להוסיף לשיר משהו אחרי שהיא ביצע אותו, היא מאוד מוגבלת, במיוחד אם את זמרת. וזה נכון גם אם זה שיר שהוקלט לפני 40 שנה. ולכן השורה התחתונה של "שרות חוה אלברשטיין" הוא שאין אפילו שיר אחד באלבום הזה שמצליח לעלות על המקור או להשתוות אליו. לא ברור מה הסוד של חוה אלברשטיין, אבל כנראה שהוא מאוד ממזרי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחת מהמבצעות לא העזה באמת למרוד בביצוע המקורי, ובמיוחד בפרייזינג הייחודי. זה לא מספיק להוסיף גיטרות עם דיסטורשן ולהאט את הקצב, אם את ממשיכה לגלגל את המילים על הלשון בדיוק כמו אלברשטיין עצמה. החדשות הטובות הן שהשירים נבחרו בטוב טעם, והאלבום הזה הוא דווקא נעים מאוד להאזנה וחביב. אם מנתקים אותו לרגע מהמקור, ואם מבקשים להתרענן קצת, חלק גדול מהביצועים הוא לגמרי סימפטי ועושה כבוד וחשק.
מתוך 19 שירים, הרוב ביצועים מוצלחים. רק ארבעה ביצועים הם לא טובים, ורק אחד הוא ממש מרגיז, אבל לזה עוד נגיע. זה אמנות, אבל היי, זאת הרי גם תחרות. שני הביצועים הטובים ביותר באלבום הם של איילה אינגדשט ל"התבהרות חלקית" ושל אפרת גוש ל"אדבר איתך". ואולי זה לא מקרה. שניהם מאמצע שנות השבעים, שניהם מהקצה הפופי ביותר של אלברשטיין, ובשניהם היה פוטנציאל להגיע לשלמות חדשה. אצל אינגדשט הכיוון הכללי, הגרובי, שמתחיל את השיר, נותן תחושה שזה יהיה נפלא. גם השירה של אינגדשט מעולה. הבעיה היא שלקראת הפזמון, במקום ללכת קדימה, הכל חוזר לעולם הרוק הצפוי וכך מפסיד את ההזדמנות שלו להשתוות למקור. אצל גוש מה שעובד זה הדרך המיוחדת שבה היא שרה את השיר, אבל העיבוד והפקה המוזיקאלית, שוב, מעט זהירים מידי ולא משתווים אליה.
ביצוע מצוין אחר הוא "אתה פלא" של אסתר רדא. כאן הבעיה היא שהשיר עצמו הוא לא מהליגה הגבוהה ביותר של אלברשטיין וכל הפעלולים בעיבוד לא יתקנו את זה. כך גם במקרה של "סיפור אינטימי" של רוני אלטר. "לונדון" של כל החתיכים אצלי, הוא דוגמא טובה לאלבום כולו. זה ביצוע קורקטי ומוצלח, שמעדכן את המקור לכיוון מעט יותר רוקי עדכני. "לונדון" הוא כזה שיר מושלם, שכל מה שצריך זה לשמור עליו, וזה מה שאיה זהבי-פייגלין והחברים שלה עושים בהצלחה.
בין שאר הביצועים המוצלחים גם אפרת בן צור, שני פלג, קרני פוסטל ודקלה, על תקן המזרחית היחידה כאן. לא ברור למה אין באלבום הזה אפילו ביצוע מזרחי תקני אחד. בעיני זה ממש לא קביל. זה בטח היה מגוון את הטון הכללי הדומה מדי.
רגע לא תרבותי
לסיום אנחנו מגיעים ליציאה האחת הפחות טובה באלבום. לך תבין. מכל השירים הנפלאים שבעולם בחרה מיכל גבע לבצע דווקא את "ציפורים בראש". שיר מטופש שכלל לא שייך לאלברשטיין. זה שיר שכתב מתי כספי ל"שלישית לא אכפת להם", שהיה חלק ממנה מיד לאחר השרות הצבאי שלו. אלברשטיין ביצעה איתו דואט לא מוצלח במיוחד של השיר באלבום דואטים שהוציא כספי לפני 14 שנים. למה בכלל אישרו יוצרי הפרויקט את השיר הזה? למה כשיש עשרות שירים נפלאים של אלברשטיין שאינם בפרויקט, צריך להתחכם עם שיר שאינו שלה ומעטים בכלל נחשפו לביצוע שלה אליו. האמת שלטעמי זה רגע של חוסר תרבות בפרויקט שהוא באמת תרבותי, חיובי וטוב. חבל. נסתפק בכל היתר.
שרות חוה אלברשטיין, זמרות שונות (*** שלושה כוכבים).