זה כבר יותר מעשור שבתל אביב יודעים לייצר גרוב טוב. מקותי וסאבו ועד אסתר רדא, מתומר יוסף ועד קרולינה, ממיכאל כהן ועד הבלקן ביט בוקס, יש סצנה גדולה ויפה, שמייצרת צליל מאוד מובהק וייחודי. ערבוב של סול, Fאנק, מקצבים אפריקאים ולפעמים קצת מוזיקה מזרח תיכונית. זה ישן וחדש, רטרו ועתידני, שחור ולבן, מיינסטרים ואלטרנטיבי, דנסי ואתני. ובעיקר זה מאוד טוב. כמעט בכל סיטואציה שבה מעלים חבורה טובה של נגנים על הבמה, במיוחד עם רעיון טוב, תקרת האולם תעוף לשמים.
היתרון והחיסרון של כל זה הם שמוזיקה ללא מילים היא חסרת גבולות. ברגע שצריך להוסיף זמר ולהתחיל לשיר, כמעט תמיד העסק נעצר. לא במקרה הרכב מצליח ואהוד כמו הבלקן ביט בוקס הצליח בעיקר לעבוד עם האמנים המובילים בעולם ולא להפוך בעצמו להרכב מוביל. יש לנו בעיה יוסטון, אנחנו ישראלים, רחוקים ממרכזי הכוח המוזיקליים, ואפילו אסתר רדא הכל יכולה וקותימן הנערץ מתקשים להפוך בעולם למותגי על.
אז הגרוב נשפך כמים, אבל בסוף היום הוא נשפך לירקון ומשם לים, והים אינו מלא. והתחושה היא קצת של נסיעה פול כוח בניוטרל. כולם מחכים שמישהו ימציא משהו, וכעת נדמה שוב שזה קרה. לפחות לרגע. יתכן ששלישיית A-WA, שלוש האחיות התימניות לבית חיים, הן הדבר הבא באמת. על פי ההופעה שנתנו ביום חמישי האחרון בבארבי בתל אביב, הן אפילו יותר מהדבר הבא.
על פניו זה נשמע כמו גימיק הכי פשוט. זה הצליח לעפרה חזה לפני עשרים שנה, למה לא לעשות על זה עוד סיבוב. קח את גלבי וכל השירים התימנים הישנים, תלביש עליהם את הגרוב החדש, כמה רע זה כבר יכול להיות? אבל במקרה הנוכחי זה הרבה יותר מגימיק. האחיות חיים, כך מתברר, הן נערות מאוד רציניות. הן עשו עבודת שורשים יסודית ודגו שירים תימניים מופלאים. הן מסתובבות בארץ לא מעט זמן, ובדרך שכללו את עצמן עד אין קץ. הן הגיעו מוכנות.
בהופעה החיה בבארבי היה אפשר להבין תוך רגע שיש פה משהו לגמרי רציני. הלהקה נשמעה פיצוץ, הבנות, שהן גם יפות מראה, בגלביות אופנתיות, מייצרות סוג של חושניות אתנית שהיא גם אורבנית היפסטרית וגם עתיקה ואתנית. ההרכב מסביב נותן להן כל מה שצריך, אבל לא תופס את הפוקוס. הן לא זמרות ליווי של איזה גרוב. הן כוכבות. ועוד שלוש, שמתלחששות, ומביטות אחת לשנייה, ומייצרות גם אווירה מאוד סקסית. האמת, אי אפשר להביס את זה.
אני חייב כאן גילוי נאות. הגעתי להופעה מלווה בחבורה גדולה שבראשה תימניות בנות גילי, שהמוזיקה הזאת סחררה אותן באופן כל כך מלא, שהן פשוט הכריחו אותנו לעשות מעגל ולרקוד כאילו אנחנו בשכונת נחליאל בחדרה והשנה היא 1955. אבל חייבים להודות שגם הגענו אחרי שתיית הרבה יין, כך שממילא היינו באווירה מוגזמת. אני רוצה לומר, שאת מבחן האותנטיות הן עברו בהצלחה, וגם את מבחן השמייח.
אני לא יודע איך להגיד את זה באופן יותר דרמטי: הבנות האלה הן אטרקציה בינלאומית. אבל בין פוטנציאל למימוש יש עוד דרך ארוכה. אחת הבעיות עם פרויקטים מהסוג הזה הוא שבסוף היום כל השירים נשמעים קצת דומים, במיוחד ברדיו. ואחרי שלושה כבר אין לך כוח. לכן יש יתרון גדול בהופעה חיה, שבו כל העסק הופך למסיבה סוחפת של מוזיקה שחודרת ללב ולרגליים, ובשלב מסוים אתה נסחף פנימה וזהו.
"Habib Galbi" הסינגל שכבר יצא, מייצג את ההרכב הזה באופן מוצלח מאוד. אבל גם בתוכו מובנים כל המכשולים שיכולים לעצור את בנות A-WA. הוא עדיין לא הפך עדין ללהיט רדיו בישראל. יש לו 170 אלף צפיות ביוטיוב. זה לא מעט, אבל גם לא המון. נדמה שהבנות והמפיקים יצטרכו לעשות עוד מהלך כדי שהדבר הזה באמת יקרה בישראל. בוודאי בניסיון לכבוש את העולם.
הופעות הן דרך מצוינת. כמו שאומרים, לחרוש את הארץ ברגליים. בחמישי שעבר הבנות הצליחו לייצר בבארבי אנרגיה מטורפת, על גבול האקסטזה. אבל הקהל שבא לשם, היה קהל מתודלק בהייפ, קהל שבא כדי להתפוצץ איתן. עכשיו מגיע החלק הקשה, להפוך את זה מאירוע חד פעמי, למשהו שכל ילד בישראל מזמזם. וזאת עבודה. אני בעד שזה יקרה. אני מקווה שזה יקרה. כי מעבר להכל, A-WA הן דבר כל כך מרענן שבאקלים הישראלי הבינוני חייבים לתת להן לפרוח.
הופעה נוספת של A-WA תתקיים ב-20.5 במועדון הבארבי בתל אביב.