יש משבר גדול בזמר המזרחי. אחרי חמש שנים מדהימות הגיע הז'אנר הזה לצומת דרכים. נדמה לי שהכל מתחיל מזה שהתחרות על הלהיט הבא הורידה את כולם קצת מהפסים. ובטווח היותר ארוך גרמה לכך שכולם מחפשים נוסחאות, ואוזנם של כל הכותבים בעיקר עסוקה בהקשבה ללהיטים שכבר הצליחו.
הז'אנר המסולסל הוא מטבעו מסחרי מאוד. הלהיטים הגדולים של הזמרים המובילים אמורים לא רק לקרוע את הרדיו, אלא גם לככב ברחבות הריקודים, באירועים ובעיקר לדאוג שמבצעיהם יככבו בחתונות. לכן בנקודה הזאת בזמן רוב השירים החדשים נשמעים כמו שירים שכבר שמעת, אבל ממש לפני חמש דקות.
שרית חדד, בתור הכוכבת הגדולה של הסלסול, ושל ישראל בכלל, יודעת את זה, ולכן כבר כמה שנים היא מחפשת לפרוץ את גבולות הז'אנר ולמצוא גם שירים וסגנונות שיהיו מיוחדים רק לה. שזה מאוד קשה כי כל צעד שהיא עושה זוכה מיד לחיקוי באופן הגס ביותר. היא גם שבויה בקונספט שמייחד את הז'אנר, שקובע שהרבה זה טוב והכרחי. לכן האלבום החדש ובו 17 שירים, אינו מספיק והוא מוגדר כחלק א'. חלק נוסף ומשלים ייצא לקראת החגים.
ואחרי כל זה כדאי להזכיר שאלבומה הקודם, "20", היה אחד האלבומים הטובים שיצא בישראל בשנים האחרונות. הוא היה יצירתי, מפתיע, חדשני בדרכו, ומאוד כייפי. האלבום החדש "ימים של שמחה" אינו מצליח לחזור על ההישג ההוא. הוא נשמע יותר כמו "20 חלק ב", כלומר כל הניסיונות וההתפתחויות שהיו שם, ממשיכים כאן. אבל אין שום ניסיון באמת חדש. והדוגמא הטובה היא "Do You Love Me", הלהיט המדליק מהאלבום הקודם, לעומת "הקשיבו חבריי". שניהם מבוססים על שירים ערביים מוכרים. הראשון היה שיר שמעיף אותך, החדש הוא בסדר גמור, אבל לא באותה רמה.
אולי הבעיה הגדולה של האלבום הזה היא שאין בו להיט מסדר הגודל שמיישר את כל התמונה. וגם העובדה שחדד אינה מצליחה לייצר שירים אישיים מאוד בסגנון שמוביל בשנים האחרונות את האלבומים של אייל גולן. לחדד אין מקבילה ללהיטי ענק מסוג "כשאת איתו", ו"אבי שבשמיים", יפה ככל שיהיה, שבוודאי יככב בטקסים שונים כבר בשנה הקרובה, לא מכסה על זה. "ובאת אלי" שהוא אחת הבלדות הקורעות, מערבב בין אישי, לאבהי, לאלוהי. לא בטוח שזה מספיק.
היתרון של חדד הוא שהיא שרה מצוין, ובאלבום החדש עוד יותר מתמיד. ושביחד עם אבי גואטה היא דוהרת תמיד קדימה, ברצינות ובנחישות. השניים האלה, כמו הרבה אנשים בז'אנר המסולסל, מאמינים שהכמות תכריע בסופו של דבר את הקהל. ויש באלבום מספיק שירים שעוד יככבו הקיץ בכל מקום. הבולט בהם הוא כנראה "בום בום", שאולי לא ישכנע את יהורם גאון שמזרחי זה הכי אחי, אבל אין מסיבת חוף שתעמוד בפניו.
שרית חדד. "ימים של שמחה" (*** שלושה כוכבים)
אביב גדג' והפליטים
ארבע שנים אחרי תקליטו הקלאסי "תפילה ליחיד" מוציא אביב גדג' אלבום שני, "ילדים של מהגרים". ושוב יש משהו באביב גדג' שכובש אותך באופן מיידי. אפילו השם של האלבום, כל כך פשוט, ומתאר באופן כה בהיר את התחושות שעליהם גדל במושב תלמי אליהו.
כשמדברים על רוק אלטרנטיבי או אמנות אלטרנטיבית, יצירה שאינה קשורה בשום אופן למסחר או מיתוג, אפשר להביא את גדג' כדוגמא. הוא מוציא אלבום כי משהו בוער בתוכו והוא חייב לצאת החוצה. גדג' אינו בדרך לקיסריה, הוא לא יהיה מנטור בטלוויזיה, הוא גם לא יהיה מפורסם. משהו בדי.אן.איי. שלו הוא באמת צנוע, פרטי. כמו אחיו המבוגר והמוכשר שלום גד, גם הוא אמן. לא יותר, לא פחות.
"ילדים של מהגרים" הוא מעט כבד יותר מקודמו. בהרכב של גדג', שהכין אתו את העיבודים לשירים, נמצא גם יהוא ירון ששר אתו ב"גאולה". אני לא יודע אם זו ההשפעה של ירון, או שגדג' בחר בירון כי רצה ללכת למקום יותר סמיך, אבל התוצאה היא שלאלבום הזה לוקח זמן להתפענח אצל המאזין.
לכן אולי כדאי להקשיב קודם לשירים שמתחבבים בשמיעה ראשונה, ובמיוחד ל"ונוס בתמוז". זו בלדה קלאסית, עם טקסט מקסים ומנגינה כובשת, שהיללה של גדג' הופכת בה ליהלום מלוטש. "ונוס בתמוז" הוא שיר שמדגים את רגעי הקסם המעולים של האלבום, שבהם פסיכדליה, גיטרות מתריסות ומעט ניגון מזרחי מתערבבים באופן מושלם. כאלה הם גם השירים "טוטפות בין עיניך", "אמנותי מנגנת בלילות" ו"הביתה".
הקטע הדרמטי והיומרני באלבום הוא "המדריך לפליט", יצירה בת 12 דקות, שמורכבת מארבעה קטעים מחוברים, שכל אחד מהם הוא שיר נפרד, ומזכירה קצת יצירות רוק מתקדם (פרוג) מהסבנטיז. לטעמי היצירה הזו חוזר לדברים הפחות מוצלחים שהיו בלהקת אלג'יר שהוביל גדג' בצעירותו. אני, באופן כללי, פחות אוהב את המקומות שבהם היומרה מאיימת להכניע את הכל, ולכן "המדריך לפליט" מעט גדול עלי. אני גם לא בטוח שזה מתחבר למשהו עם משמעות אמיתית.
היתרון הוא, שכמו כל מה שגדג' עושה, זה מאוד יפה, וטהור, ולכן גם כשזה לא מצליח במאה אחוז, זה עדיין מעורר אמפטיה. מיד אחרי המיני אופרת-רוק הזו מגיע "אלנבי בלוז", עוד שיר כובש ומזכיר לך למה גדג' הוא יוצר ממיס. אני כבר מחכה לשמוע את זה בהופעה.
נדמה ש"ילדים של מהגרים" הוא יצירה פחות מושלמת ומעט יותר פרומה מ"תפילה ליחיד". גדג' מבוגר יותר, ונדמה שבנקודה הזו החיים נראים לו אפילו יותר מסובכים מאשר בעבר. התוצאה היא אלבום יותר מאתגר למאזין, אבל שווה מאוד מאוד. "ונוס בתמוז" הוא לבטח אחד מעשרת השירים הכי יפים שתשמעו הקיץ, ו"ילדים של מהגרים" כולו הוא בלי ספק אחת היצירות המשמעותיות ביותר שיתווספו למוזיקה הישראלית השנה.
"ילדים של מהגרים", אביב גדג' (**** ארבעה)