בשבוע האחרון מתנהל באינטרנט קרב עז סביב השאלה האם שלומי שבן הוא מוזיקאי טוב או לא. זה ויכוח קצת משונה כי מותר לא לאהוב את שלומי שבן ואפילו לא לסבול אותו ואפילו בלי להקשיב לו, רק בגלל שהפרצוף שלו זחוח מידי. מותר גם אם טיפשי. אז מישהו אמר ששלומי שבת נודניק? אז אמר! האנשים שמיהרו להגן על שבן הם בעיני הרבה יותר נודניקים מהאנשים שתקפו אותו. במיוחד שהטיעון העיקרי היה ששבן מוזיקאי רציני ולכן יש להתיחס אליו ברצינות? למה מה? אפשר לפסול אותו בגלל כל דבר, כולל השינים.
אבל באינטרנט אין מצב שלא מתלהט ויכוח. אז יש ויכוח על שלומי שבן, שאני כמובן חושב שאלבומו האחרון נהדר, לא פחות. על שלום גד אין ויכוחים כאלה. בשביל שיהיו עליך ויכוחים כאלה אתה כנראה צריך חברה יפהפיה ומלא צילומים ברכילות, אחרת לא סופרים אותך. חבל, לא כי יש לטעמי מה להתווכח, אלא בגלל שויכוח הוא זכות קיום בזמן הזה.
זה תמיד מתסכל לכתוב מחמאות על שלום גד. כי אם הוא כזה גאון ונפלא, למה כל כך מעטים מכירים את המוזיקה שלו? למזלו, שלום גד הוא לא מתעניין כל כך במה חושבים ובהצלחה מסחרית. באופן סיזיפי וקפדן, הוא ממשיך להקליט ולהוציא מוזיקה נפלאה, שכל מי שלא מכיר אותה, ההפסד כולו שלו.
גד התחיל את דרכו בלהקה הנהדרת פונץ', שאלבום הבכורה שלה הוא אחד מתקליטי הרוק המופתיים של כל הזמנים. ניתן לתאר אותו כגרסה ישראלית מעט ישראלית מזרחית (אם כי לא באופן שבו המילה הזאת נתפסת היום) של מוריסי האחד והיחיד. שלום גד שר מוריסית מקומית נפלאה, אם כי הוא סטרייט ולא חושב על העולם מחשבות דכאוניות. המוריסיות שלו היא בניגון, בטון, בפרייזינג. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב אותו, כי הוא המוריסי הישראלי הפרטי שלי. מה יכול להיות יותר מושלם מזה.
חמשת האלבומים במארז החדש יצאו החל משנת 1996, אבל הם נשמעים קשורים זה בזה, וקשה להגיד שגד שינה עם השנים את סגנונו. בכל אחד מהאלבומים יש לפחות שיר אחד שיכול לקרוע לכם את הלב לחתיכות, וכמובן הרבה יותר. בחרתי עבורכם חמישה כאלה. באלבום הראשון זה שיר הנושא "בסוף המדבר" שהוא יחסית היה להיט רדיו ודי מוכר.
באלבום השני יש שיר בשם "אהבת אמת" שם שלום גד נהיה עוד יותר מוריסי במילים, ומטשטש מגדרית, אם כי דווקא המוזיקה יותר אייטיזאית ג'נרית, טיפה יותר אקו והבנימן או לויד קול והקומושנז מהסמית'ס. לא שזה משנה. זה הרי כל כך יפה וגם במרחק הזמן ההבדלים מיטשטשים. באלבום השלישי "קוץ ברוח" יש את "אני אשתחרר" שמתחיל בשורה החמודה "אני אשתחרר מהגב התפוס הזה". ברביעי "אהבה" יש גם המון שירים נהדרים, "שבועה" הוא הנוגע ללב שבהם, שיר על עותקי אלבום שנגמרו.
האלבום האחרון יצא רק לפני שנתיים, ורק לאינטרנט. והוא מעט יותר עכשווי, כבר רחוק יותר מהאייטיז, אבל כן, מזכיר את האלבוםים האחרונים של מוריסי, מזכיר באופן נהדר, ובתרגום מצוין לעברית. "מישהו לקחת הביתה" הוא השיר שאקח ממנו הביתה. וגם את "הישראליות חגגו בניו יורק ותל אביב" שהוא שיר מצחיק על מניות.
אני עובר על השירים כדי לתת יותר פרטים, ושזה לא יראה כמו אוסף של חמישה אלבומים שאתם לא מכירים סתם. אלה באמת יצירות מופת ישראליות, שהעובדה שאינן מוכרות בכל בית היא פשלה של הבית ולא שלהן. אם אתם אוהבים כל סוג של רוק ישראלי, ממוניקה סקס ועד נועם רותם, מאברהם טל ועד אסף אמדורסקי, מעברי לידר ועד שלמה ארצי, אתם חייבים להכיר את שלום גד. אני מוכן גם לארגן ויכוח "שלום גד מלאך או שטן" או להוציא אותו מהארון הסטרייטי בברוטליות, אם זה מה שייתן לו ווליום. ואני מבקש מכם שאם יש לכם חבר/ה/קרוב משפחה שמת על רוק ישראלי - תקנו לו את המארז הזה לחג. תודה.
שלום גד והיהלומים. חמישה אלבומים (מארז) ***** חמישה כוכבים
אלבומים ישראלים נשכחים - במארז מיוחד
בעידן הזה שבו דיסקים כבר הופכים ל"זבל" שלא נחוץ לאיש, כמעט מגוחך שמישהו עוד חוזר אחורה לחפש תקליטים שנעלמו ולא הועברו מעולם למדיה הזאת. יתכן שלא היה בזה צורך אילו היה בישראל שרות מוזיקה מסודר כמו Spotify ואז היינו מדלגים ממש קדימה, אבל לצערנו אין. ולכן מוזיקה ישראלית ישנה מתחילה להיעלם. זה לפעמים כמעט מגוחך. באתר הנפלא "מונו וסטריאו" שמתעד את כל תולדות הזמר הישראלי, העלו בהתחלה כל מיני תקליטים ישנים שנעלמו, אבל מיד קפצו בעלי הזכויות והתנפלו עליהם והאתר כבר אינו מאפשר הורדות. כמובן שאין למצוא את החומרים האלה בשום מקום אחר והם פשוט נעלמים.
אבל לא באתי להתלונן, להפך, למחוא כפיים. לאיש יקר בשם דב זעירא, שהוא כבר בן 83. הוא בעל חברת התקליטים "התקליט חיפה" ולאורך השנים הוא היה שחקן פעיל בכל מיני וריאציות במוזיקה הישראלית. כך התאסף אצלו קטלוג עצום של קלאסיקות, ועכשיו רגע לפני שנעלמים האלבומים הוא החליט להוציא חלק מהם לאור. בינתים יצאו תשעה כותרים, שרובם פשוט תענוג לאוזניים, ופסטיבל של כיף שאין לו גבולות.
זה מסוג המפעלים שהמדינה הייתה צריכה לממן, אבל זעירא לא מאמין בכסף ציבורי. ובאמת מגיע לו פרס ישראל קטן על מה שהוא עושה כדי לשמר כל מיני פיסות מיוחדות בתולדות המוזיקה המקומית. ברשימה שלו יש עוד 4 כותרים בדרך, ובהמשך יהיו בטח נוספים. כל האלבוםים הם כפולים, בכל מארז שני אלבוםים וחוברת מפורטת ונעימה ומחירם פחות מחמישים שקל ליחידה.
אני אתייחס באריכות לשניים. הראשון מכיל את כל ההקלטות של גילה אדרי שהשיר היחיד שלה שכולם מכירים הוא "הנשיקה הראשונה". אדרי היתה חיפאית צעירה שכבר באמצע שנות השישים שרה פופ בגוון אירופי, שונה מכל מה שנחשב אז למייסטרים הציוני של הלהקות הצבאיות. היא הקליטה גרסאות עבריות לשירים מפורסמים כמו "Let's Kiss", "Tell Him", "My Boy Lolipop" ו"Love Potion No. 9" ("שיקוי האהבה"), ואפילו לשיר האירויזיון המפורסם של פרנס גל.
הלהיט "הנשיקה הראשונה" אמור היה להפוך אותה לכוכבת מקומית, היא התחילה להופיע אבל אז היה איזה ריב אמרגנים, שקשור לאח שלה שניהל אותה, והכל נגמר לפני שהתחיל. באופן טבעי אדרי נמחקה מהקאנון הישראלי שלא לומר מעולם לא התקבלה אליו. ואיש כמעט אינו מכיר את הפרק הזה בפופ הישראלי שיכול היה להיות מפואר הרבה יותר אילו אדרי ואמנים כמו ישראל יצחקי היו מקבלים את אהדת הקונצנזוס.
בכל מקרה זה תענוג שאין כמותו להאזין לאלבוםים האלה. כמו תקליט בנות אנגלי או צרפתי מאמצע הסיקסטיז. קחו למשל את "בובת קש" מהאירויזיון, במקור של פרנס גל. את העיבוד המקורי של סרג' גינסברג שינו בארץ למשהו מעט יותר דרמטי ופחות קליל. המילים תורגמו באופן אמיתי ושורת הפזמון היא "בובה של שעווה וקש", ואדרי שרה בגרסה שאינה נופלת מהמקור האלמותי. כך גם בהרבה מהשירים האחרים. משונה שהרדיו הישראלי לא התאהב בשירים האלה, מה גם שעל חלק מהתרגומים חתום גלעד בן ש"ך שהיה ממנהלי הרדיו הממלכתי. בכל מקרה המארז הכפול הזה הוא מסע בזמן לישראל הלא ממלכתית, זו שבה האזרחים לא היו חלק מהאתוס, אלא פשוט רצו לחיות.
המארז השני הוא אילן ואילנית. אין דרך להגזים בחשיבות ההשפעה של הצמד הזה על הפופ הישראלי. וכעת בפעם הראשונה אפשר להקשיב לשני האלבומים הראשונים שלהם בגרסתם המלאה, בדיוק כפי שהונחו אז בחנות התקליטים. אז נכון שרוב הלהיטים עלו לאורך השנים על אלבוםים, כמו "רינגולי" האלמותי שפותח את התקליט הראשון. אבל יש גם לא מעט שירים שעולים כאן לראשונה על אלבום ובאופן כללי תענוג לצלול שוב לרגעי הבלונד המכוננים של הפופ בתקופה שבין ששת הימים למלחמת יום כיפור.
כמו למשל הביצוע של אילן ואילנית ל"יחזקאל" של החלונות הגבוהים. זה ביצוע מעט פחות צרפתי וטיפה יותר ציוני, אבל עדין הוא מדגים שברגעים ההם בזמן לא היה בעצם הבדל אסכולות בין אילנית לאריק איינשטיין וג'וזי כץ. ואילנית נחשבה אז בצדק לפאר הזמרה המקומית החדשה. משוחררת מהטון המיליטריסטי, ועם איזה ניחוח בינלאומי שהיה בו גם טאץ' של מוזיקת עולם (ראה הביצוע המתוק באנגלית לשיר העממי המוכר "קומביה").
עוד בסדרה שני אלבומי הסולו הראשונים והנפלאים של בועז שרעבי עם מלא שירים באנגלית כמו "פמלה" ו"זירו זירו" (אלא שהם כבר ראו אור באלבום). וגם אלבום מעניין של רן אלירן, מארז של זמר שהיה כוכב לרגע אחד קצר בשם עמי שביט, שני אלבומים של דני מסינג וגם תקליט של התכנית הכי מוצלחת של להקת הנח"ל משנת 1969 שמעולם לא ראה אור בשלמותו.
אם אתם חובבי נוסטגליה מבוגרים, זה כמובן יגרום לכם עונג עצום. אבל גם אם אתם היפסטרים שמחפשים שורשים מקומיים לקיום העירוני שלכם שנראה כאילו הומצא יש מאין, תוכלו לגלות שם הסטוריה ויותר מזה, אנשים שהקדימו אתכם, למרות שלא היה להם שפם (ואולי היה).
"כמו פעם", סדרת אלבומים נוסטלגית ***** חמישה כוכבים.