בדרך כלל אני לא נוהג להקדיש דיון שלם לשיר בודד, אבל במקרה של "Skyfall", המפגש האימתני בין אדל לג'יימס בונד, פשוט אין ברירה. האישה הכי מצליחה כרגע בעולם המוזיקה, מתעמתת עם שיר נושא לסדרת הסרטים הכי מזוהה, הכי אייקונית ובעיקר הכי ארוכה בהיסטוריה של הקולנוע. בואו נגיד שזה רגע בזמן. ואחרי שאמרנו את זה, בואו ישר נרגיע. עד היום היו כמעט 25 סרטי בונד. פחות משליש משירי הנושא באמת שווים. שניים של שרלי בייסי, לצד שירים של מקרטני, קרלי סיימון, שינה איסטון ודוראן דוראן. השאר חסרי משמעות. אמנים כמו טינה טרנר, מדונה, שריל קרואו ואפילו ג'ק ווייט, כשלו במשימה וייצרו שירים חסרי נפח ומעוף.
לכן לא מפתיע שאדל, אישה מחודדת, לפחות כרגע, כתבה עם שותפיה שיר במסורת הבלדות הגדולות של שירלי בייסי "Goldfinger" ו-"Diamons Are Forever". גם העובדה שנעימת הנושא הפכה לחלק מהעיבוד עוזרת לדמיון. התוצאה היא ש"Skyfall" נשמע אוטומטית כשיר בונד מוצלח, וכנראה יהיה כזה גם בעוד חודשיים.
הדבר היחיד שקצת מאכזב הוא שאדל שרה אותו בסוג של מניירה מנומסת כזאת, בלי לדחוף את הקול שלה עד הקצה. האם זה בגלל שלא בא לה ללחוץ בשיר נושא לסרט? ואולי, וזה יותר מפחיד, בעקבות הבעיות במיתרי הקול היא תאלץ מעתה להיזהר ולשיר יותר נקי? במקרה כזה אדל כבר לעולם לא תהיה אותה אדל וזה ממש חבל. בינתיים אפשר להסתפק בזה ש"Skyfall" הוא שיר מוצלח שארבעים מליון הצפיות שאסף בפחות מחודש ביו טיוב נראות לגמרי מוצדקות.
רוצחי הפופ
במהלך שיכול גם להיחשב דרמטי, החליטו חברי הקילרז שהגיע הזמן לצאת מהארון ולהסביר מי הם באמת. באלבומם החדש "Battle Born" הופכים הקילרז ללהקת יורו-פופ, בסגנון האייטיז או במילים אחרות ללהקת אלפאוויל. זוכרים את השיר המשגע "Big In Japan?" הדיסק החדש של הקילרז הוא כולו הצדעה לשיר הזה.
האם זה טוב או רע? זה כבר עניין של טעם. מה שחייבים להבהיר זה שהקלירז כבר אינם להקת רוק/פופ מצעדים אלא לגמרי להקת פופ מצעדים בניחוח רטרו. נדמה לי שאלמלא היו הקילרז הרכב כה פופולארי, איש לא היה טורח להקשיב לדיסק הזה, שחסרונו העיקרי הוא בכך שאין בו להיטים שבאמת אי אפשר לעמוד בפניהם. ונדמה שאם אחד הסינגלים יצליח להכנס לתודעה זה רק בגלל הדחיפה המסיבית של בעלי הממון.
הסינגל הראשון מתוך הדיסק "Runaways" הוא שיר בינוני למדי, שבו הסולן ברנדון פלאורס עושה בעיקר חיקוי קים קרנס. מה שנקרא אפרופו אייטיז. והוא מחזק את התחושה שהדיון על מותה של להקת הרוק הוא בהחלט דיון מעניין שכדאי לקיים אותו. הקילרז היו אמורים להיות להקת רוק ענקית. כרגע הם הרכב בינוני לייצור להיטים, שבסיבוב הזה פספסו לגמרי.
The killers. Battle born (הליקון) ** שני כוכבים.
קיילי מינוג נשמעת טוב מאי פעם
אל תטעו בשם הדרמטי. הקשר ל"אבי רואד" של הביטלס הוא מקרי. וגם השימוש בנוסח בזה של "הסשנים מאבי רואד" שמנסה לטעון את האלבום החדש של קיילי ביומרה הוא קצת מיותר. זו בסך הכל קיילי, בגרסת האנפלגד המודרנית. כלומר במלאת 25 שנה לקריירה שלה, שיריה הדאנסיים עברו כולם עיבוד מחדש, נלקחו לכיוון של סטנדרטי ג'אז ונוספו להם עבודי תזמורתיים. מי לא עושה את זה? מנירוונה עד אהוד בנאי, כולם כבר ניסו לברוא מחדש את שיריהם בגרסאות יותר אקוסטיות. אז למה לא מלכת הדאנס הקטנה מדאון אנדר?
הפחד העיקרי, במיוחד אצל זמרות כמו קיילי, הוא שהפשטת השירים תותיר אותם, באוירת בגדי המלך החדשים, עלובים ונידפים ברוח. החדשות הטובות הן שזה ממש לא מה שקרה. "דה אבי רואד סשנז" הוא ברוב הזמן גרסה מענינת ומקסימה לשיריה המוכרים של קיילי. קודם כל היא שרה יותר טוב מאי פעם. כל הדיבורים על הקול הקטן והלא מרשים יצטרכו להשאר הפעם מחוץ לדיון. גם הקלקריות של השירים, שהם פצפוצי פופ רגעיים, מתברר שלא מדויק. רוב השירים שורדים היטב את המעבר לאקוסטי מתוזמר, חלק אפילו עולים ליגה.
אם להכנס לפרטים יש כמובן בדיסק שלוש אופציות. שירים שהיו מוצלחים לפני ומוצלחים גם עכשיו. למשל "All The Lovers" שהיה להיט נהדר במקור וגם בגרסה החדשה הוא סקסי וכיפי. חצי משירי האלבום נופלים לקטגוריה הזו. בולט בינהם גם "Slow" האהוב. הגרסה השניה היא שירים שעדיף היה להם להשאר בגרסת המקור. הדוגמא הטובה ביותר היא "I can't get you out of my head". השיר הזה, אולי הלהיט המושלם ביותר של קיילי, נשמע בגרסה החדשה כמו משהו שבין קלקול קיבה לנדנוד. למזלה של קיילי, כמעט רק השיר הזה מתקלקל באופן הזה.
מה שאני מנסה לומר הוא שההצלחה הגדולה של האלבום היא בשירים שדווקא שהגרסה החדשה גורמת להם להישמע משמעותיים וטובים ביותר מאשר במקור. כאלה הם בין היתר " On a night like this" ו-" I belive in you" שממש משודרג בשתי דרגות מהמקור. אם לסכם, רעיון חכם מאוד היה לתת לקיילי עוד נפח ולאפשר לה להישמע פעם אחת אינטיליגנטית גם במוזיקה ולא רק בראיון. גם אם הגרסה המחזמרית ל" i should be so lucky " היא קצת על גבול הפרודיה. סך הכל, ממש כיף להקשיב לקיילי בגרסה הזאת, וכאמור בחלק גדול מהזמן זה עדיף על המקור.
Kylie Minouge. The Abbey Road Sessions, (הליקון), **** ארבעה כוכבים
מיקה הוא אלטון ג'ון דור 3.0.
הסיפור של מיקה נותן זווית מעניינת לבחינת פרמטרים להצלחה בעולם המוזיקה בעידן החדש. זה מקרה מבחן מרתק כי בניגוד לאמנים אחרים שאלבום הבכורה שלהם היה סנסציה והצלחה מסחרית עצומה ומאז מתברברים, במקרה של מיקה ההצלחה לא הייתה עולמית אלא אזורית, והדרך שלו לשרוד היא שעור טוב לאמנים שאינם מתאימים לכל כוס תה.
אלבום הבכורה של מיקה "Life in Cartoon Motion" יצא בשנת 2007 בלונדון והוציא את האנגלים מדעתם. קצת כמו הסיזר סיסטרז לפניו, וברוח אלטון ג'ון סבא ופרדי מרקורי עליו השלום, היה במיקה את הטאץ' הקאמפי שמתרגם בבריטניה לפלטינות מרובות. מיקה, בחור ממוצא לבנוני שגדל בלונדון ופריז, ושולט באנגלית וצרפתית, היה השם החדש והלוהט ביותר של השנה. וכבש את אירופה בסערה, כולל כל פרסי האם.טי.וי אירופה, הבריטז וכו'. כן כן, הנה היורש של אלטון ג'ון. קבלו אותו.
The Origin Of Love
באותה נשימה מיקה נכשל מאוד באמריקה, שם לא אוהבים את הסוג הזה. ראה יחסם לפט שופ בויז, טייק ד'את, רובי וויליאמס והסיזר סיסטרז. גם ביפן לא השתגעו ממנו (באופן מעט מפתיע) ולכן היה לו הזמן להתרכז בשווקים העיקריים של אירופה. השליטה שלו בצרפתית, והיכולת שלו לאלתר בלייב תוך שהוא מנגן על הפסנתר, הפכה אותו ליקיר הפריזאים. גם העובדה שהחל לחלק את זמנו בין לונדון לפריז עזרה. מיקה נהיה אחת הדמויות הלוהטות בחוגים הפנימיים של פריז. אופנאים, קולנוענים ומוזיקאים, כולם רצו לבלות איתו ועם האימא הזאת שלו שהולכת איתו לכל מקום, והיא כנראה טיפוס די מדליק בפני עצמה.
שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני "The Boy Who Knew Too Much" שהוקלט בלוס אנגלס והאכזבה היתה עצומה. לא רק שהעטיפה נראתה כמו חיקוי של עטיפת הדיסק הראשון, השירים כולם נשמעו כמו גרסה דהויה של מה שבדיוק שנתיים קודם נחשב מסעיר. באנגליה הדיסק כשל לגמרי. מיקה בחר או שנסחף להתרכז בפריז. הוא שמר על נוכחות תקשורתית עצומה, ובעזרת הופעות חיות רבות בטלוויזיה הצרפתית הצליח לקבל את הגב של תחנות הרדיו הנחשבות.
Popular Song
עזרה לו בצרפת גם העובדה שהוא שמר כל הזמן על ניחוח בי סקסואלי ולא הסכים להתחייב על מיניותו. באופן משונה, הצרפתים מעדיפים את הסלבריטאים שלהם יותר מעומעמים, גם כשלכולם ברור שהם הומואים. זה לא משהו שאני באופן אישי מאוד אוהב, אבל ככה זה עובד שם. בהמשך התחיל מיקה גם לשיר בצרפתית, ובסוף הדרך כשבאנגליה הוא ירד מפלטינה מחומשת לכלום, הוא הצליח בצרפת להגיע לפלטינה משולשת.
ההצלחה בצרפת היא בדיוק מה שאפשר לו להתעלם מכך ששאר העולם מאס בו, ולא להיכנס לדיכאון. מיקה עבר לגור באופן סופי בפריז ואלבומו השלישי כבר הוקלט כאלבום שמיועד קודם כל לשוק הצרפתי. כולל סינגל מוקדם שיצא בצרפתית. מיקה גם החל לשתף פעולה עם כותבים נוספים בייינהם פריזאי מוצלח שאינו מוכר בארץ בשם דוריארד, שעבד גם עם קרן אן. ביחד הם כתבו את השיר שבדיסק מופיע באנגלית בשם "emily" והופץ בעבר בצרפת בגרסה צרפתית.
Mika - Overrated
וכך כשהוא אמן מצליח בצרפת, מגיע מיקה לאלבום השלישי שהוא הטוב והמהנה שבכל אלבומיו. מה שהיה מעט גימיקי באלבום הראשון וסתם משעמם ומתחנחן באלבום השני, מצא עכשיו את הטון הנכון. מיקה הוא אכן סוג של אלטון ג'ון דור 3.0. הוא שר בלדות פופ חמודות, עם מילים נבונות, ומוסיף את הפלצט הסקסי שלו כדי שהכל יהיה ממש סקסי.
בינתיים הוא גם יצא סוף סוף מהארון, ובאלבום הנוכחי הטקסטים הרבה יותר ברורים. כשהוא שר "אני אוהב אותך רק כשאני שיכור", בלי קשר לרפרור (שלא לומר גניבה) מהפט שופ בויז, ברור שהוא שר באופן משוחרר לגבר, וזה עושה את כל ההבדל. האם שוב מדובר ביציאה מהארון ששחררה שסתום יצרתי? אתם תקבעו, אני לא אגיד מילה. "the origin of love" הוא מאותם תקליטי פופ כמעט מושלמים, שיש בהם כל מה שצריך. שירים חזקים, בנויים טוב, טקסטים עם מודעות, קריצה ומעט ברק ווירטואוזיות.
בשירים כמו "Popular Song" (דואט עם יוצרת שחורה בשם פריסילה רנה) ו-"Overrated" הוא שר על אחורי הקלעים של ההצלחה בחוכמה, מעט ציניות והרבה חן. הלהיטים המתוכננים כמו שיר הנושא "The Origin Of Love" וגם "Stardust" ו"Emily" הם מוצלחים פלוס, ועכשיו נשאר רק לקוות שגם באנגליה יזכרו למה אהבו אותו מלכתחילה. קצת משונה להגדיר אלבום שלישי של אמן צעיר כקאמבק. אבל אין דרך אחרת. קאמבק מעולה.
Mika. The Origin of Love, (הליקון), **** ארבעה כוכבים.