בקיץ שנת 1990 היה רוני בראון האיש הכי מצליח בתעשיית המוזיקה הישראלית. קצת אחרי "ימי התום" הפנומנלי של ריטה הוא השיק את ההרכב החדש "אתניקס" שכבש את תחנות הרדיו. נדמה היה אז שבמו אצבעותיו הוא מרכיב מחדש את הדי.אן.איי של המוזיקה הישראלית. בראון היה שילוב מעניין. יוצא להקה צבאית, שהפך לכותב טקסטים לשימי תבורי ("אתמול היית שונה", "תני לי את הלב"), ולדמות מובילה בחברת התקליטים הגדולה והמכובדת בישראל סי.בי.אס, עם אמנים כמו חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין. ואז הוא פרש והקים את "הליקון", שהפכה תוך רגעים למתחרה על הובלת השוק.
מגע זהב ואינסטינקטים מעולים
ברגעים ההם היה ברור שלבראון יש מגע זהב ואינסטינקטים מעולים. ולכן, כשהוא הימר בסוף 1990 על זמרת חדשה ולא מוכרת, היה קל לשכנע את התקשורת שהולך להיות כאן פיצוץ. חיה סמיר היתה אז צעירה מיוחדת במינה. ערביה שסיימה שירות בלהקה צבאית עם הלהיט "יונה עם עלה של זית" וכתבה בעצמה שירים. בראון היה בטוח שאחרי ריטה עם המוצא הפרסי, המיינסטרים של ישראל בשל למשהו כבד עוד יותר. שירים בניחוח ערבי. או במילים אחרות, שקיבלו לאורך השנים משמעות חדשה: המיינסטרים בשל למוזיקת פופ מזרחית.
הוא חיבר את סמיר ליועד נבו מאתניקס, ויחד הם רקחו את "קול קורא", אלבום בכורה שיצא בשנת 1992, מלווה בעיתונות אוהדת ומתפעלת. אלא שהרדיו והקהל לא שיתפו פעולה והאלבום הזה הפך לכישלון מהדהד. זה אלבום כל כך זנוח ונשכח, שאת השיר הכי אהוב עלי ממנו, "אין לי מלבד שירי", אפילו אין ביו טיוב. עד היום אני משוכנע שזה אלבום נפלא שהקדים את זמנו, חפשו ביו טיוב את "עלם ועלמה" או שיר הנושא "קול קורא" ואולי תבינו למה אני מנדנד.
מאז עברו עשרים ושתיים שנה. סמיר לא התאוששה מהכישלון ההוא. בראון המשיך להצליח עם חברת התקליטים שלו. הוא נפרד ברעש גדול מריטה ועם הזמן פינה את מרכז הבמה. בשנים האחרונות הוא כמעט ולא מתעסק בגילוי אמנים חדשים. גם השוק הישראלי השתנה מאוד. שימי תבורי והשירים שרוני בראון כתב לו נחשבים מזמן לקלאסיקה. "אתניקס" שהמציא בראון, המציאו את אייל גולן, ששינה באופן בלתי הפיך את יחסי הכוחות במוזיקה הישראלית. מה שאני מנסה לספר כאן, הוא על אפיזודה מקדימה של רוני בראון. הרבה לפני שהמהפכה הים תיכונית התחילה והצליחה, בתקופה שמוזיקה מזרחית נקראה "מוזיקת קסטות", רוני בראון חיפש למצוא זמרת מזרחית אמיתית, שתדע לדבר עם הקהל האשכנזי. אחת הסיבות שזה לא הצליח אז, היא שגם בראון עצמו לא העריך מספיק, כמה עוצמה יש בפופ הים תיכוני שצומח בתחנה המרכזית, וניסה לעקוף אותו עם משהו שישמע כמו איכות, אבל היה בעצם סרבול.
ואז הגיעה דיקלה
לפני שנתיים או קצת יותר פגש רוני בראון עוד זמרת מזרחית לא מוגדרת מספיק. את דיקלה. כבר עשור וחצי שבתעשיית המוזיקה מחכים לפריצה הגדולה של דיקלה. האלבום הראשון, "אהבה מוזיקה", יצא בשנת אלפיים, וסימן אותה לא רק ככישרון שכדאי לשים לב אליו, אלא גם כרוח חדשה. זמרת מזרחית איכותית, אתנית, שנשמעת יותר כמו אום כולת'ום. התואר הזה הוא כמובן טעון מאוד, על רקע הדיונים הלעוסים על איכות הפופ ים תיכוני. כמו במקרה של חיה סמיר, הרעיון של פופ בניחוח ערבי, עם טאץ' מזרחי כבד, לא באמת מצא לעצמו קהל.
דיקלה לא ניסתה (או לא הצליחה) לתקשר עם הקהל הטבעי של מוזיקה מזרחית, ונפלה בין הכיסאות. מה גם שהשירים שלה לא היו מספיק להיטים, ולא מספיק ברורים. קשה היה סתם להאזין לזה בכיף, והרדיו לא הצליח לעכל את זה. לא גלגלצ ולא האזוריות שמנגנות מזרחית. היא גם לא הצליחה להפוך לכוכבת מועדונים מזרחיים, אין לי מושג אם ניסתה בכלל. דיקלה הפכה למין שם שמדברים עליו בהערכה, אבל לא זוכרים כמעט אף שיר שלה. אחת שתמיד שואלים "אז למה בעצם היא לא מצליחה?".
על נייר הלקמוס של גלגלצ
המפגש בינה ובין רוני בראון עשוי להיות לא רק תיקון של שניהם, אלא גם מפץ מעניין וחדש בפופ הישראלי. "ואם פרידה" הוא לחלוטין אלבום של פופ מזרחי. הוא יכול היה להיות האלבום הבא של שרית חדד. אבל בגלל השירה המעט ערבית יותר, ובגלל דמותה של דיקלה, הוא עשוי להיות להיט גדול גם אצל הקהל שכאילו "לא אוהב מזרחית". עובדה, שירים מתוכו כבר להטו בגלגלצ. כדאי לזכור שגלגלצ הוא נייר הלקמוס של גבולות הגזרה במשחק רוק-אשכנזי מול ים תיכוני. גלגלצ מתים על ישי לוי ועמיר בניון, ומצד שני מנגנים לא מעט את שרית חדד, משה פרץ ועד לאחרונה גם את אייל גולן. הם מתעלמים כמעט לחלוטין מדודו אהרון, רגב הוד וקובי פרץ. בוודאי מג'ולייטה, ליאת בנאי וצעירים כמו מאור אדרי. והם בקונפליקט עם עומר אדם. נדמה שהם עוד לא הצליחו לבלוע אותו באמת, רק לפעמים.
כולם מבינים ששוק המוזיקה הים תיכונית הוא השוק הגדול ביותר בארץ, וזה שגדל בקצב הכי גדול. ואין שום סיבה שחברות התקליטים המסורתיות ומפיקי המיינסטרים לא ייקחו חלק בחגיגה. הבעיה היא שהם לא באמת מתחברים לזה. ולכן כעת מציע להם רוני בראון דרך ביניים. מזרחי שמשכנע גם צרכני ים תיכוני וגם את גלגלצ.
גיספן ודודו אהרון כבר היו חוטפים
"ואם פרידה" הוא אלבום מקסים. עשרה שירים טובים, להיטים אחד אחד. דיקלה מצאה את הדרך לכתוב טקסטים שהם גם פשוטים, אבל איש לא יעז להגיד שהם עילגים. למשל כמו בשיר "בסמה", שאפשר להביט עליו בשני אופנים. אפשר להגיד שזה זבל, עם פזמון שכאילו גנוב מ"בסמה מוצ'ו", וטאץ' ספרדי ירוד. אפשר גם להגיד שזה להיט ענק וסקסי. הטקסט: "הוא עושה לי שמח בלב, הוא לוקח ממני את כל הכאב", מאפיין את כל הקונפליקט. זה משפט מהסוג שיוסי גיספן ודודו אהרון חטפו עליהם קיתונות, אבל הוא משפט חמוד ומתאים מאוד לשיר. אם אהוד מנור המנוח היה חתום עליו, איש לא היה מעז להגיד מילה. המקצב הספרדי אולי נשמע קצת מקלאב מד, אבל השירה של דיקלה, מאזנת את כל המשוואה.
עם עבודה נכונה השיר הזה יכול לככב בכל חתונה בארץ, לא משנה מאיזו עדה, ואפילו בחתונות שבהן האימא של החתן הדגישה מראש ש"אצלנו בבקשה בלי מוזיקה מזרחית, זה לא לקהל שלנו". אני מבקש להזכיר משהו. מדברים תמיד על היחס המתנשא של אשכנזים למזרחים. מה שיותר מוצנע זה ההתנשאות שמחזירים הזמרים הים תיכוניים לחבריהם שהשתכנזו. ריטה, מירי מסיקה, קובי אפללו ואחרים, הם כאלה שבחדרים סגורים מסבירים כמה הם היו יכולים לשיר הרבה יותר יפה או טוב, אם היו חוזרים למקורות האמיתיים. ושהם מזמן שכחו (או כלל לא ידעו) איך לסלסל באמת.
האם רוני בראון יצליח להפעיל מחדש את הקסם
לכן השאלה הגדולה היא האם רוני בראון יצליח להפעיל מחדש את הקסם שלו ולהפוך את דיקלה לזמרת הראשונה ששני המחנות רואים בה בת משפחה. עד אז יש אלבום חדש ומדליק מאוד. הביצוע ל-"Here Comes The Rain Again" של היוריתמיקס הוא הברקה שעם קצת מאמץ אפשר גם למכור לגויים. "שבע בערב", הוא שיר נהדר (אם כי מעט אשכנזי מידי, גם בשירה של דיקלה). "יהיה לנו טוב" הוא שמייח ערבי תל אביבי כיפי. את השיר "קופנגן" כתבה דיקלה ביחד עם שרית חדד. אולי זה היה אמור להיות שיר של שרית. בכל מקרה הוא מתאים לשתיהן. וגם שיר הנושא מעולה.
עידו אוחיון שהפיק מוזיקלית ביחד עם דיקלה ובראון עשה עבודה מוצלחת ואלגנטית. הבס של יוסי פיין מוסיף בדיוק את מה שהוא צריך להוסיף. בעידן שבו יש מעט מאוד אלבומים כיפיים בישראל, האלבום החדש של דיקלה הוא בו זמנית גם כיף וגם קלאסיקה. עכשיו נשאר רק להפוך את דיקלה עצמה מהבטחה למימוש. זה משהו שלא יהיה פשוט לעשות. אבל נקווה שזה יקרה.
דיקלה, "ואם פרידה" (***** חמישה כוכבים)