אלבום הבכורה של לה רו היה הצלחה חובקת עולם. אלי ג'קסון ובן זוגה המוזיקלי בן לנגמייד היו חוד החנית בעוד גל של חזרה לצליל האלקטרוני של האייטיז, שתמיד מפיל את האנגלים. חצי מליון עותקים באנגליה היו כבוד, אבל לא סנסציה. ההפתעה הגדולה היתה שגם האמריקאים אהבו את זה, ושנתיים אחר כך אפילו העניקו לה "גראמי".
אלי ג'קסון, בת 21 בזמנו, היתה בדרך הנכונה להיות כוכבת עולמית. כל מי שראה ושמע אותה, לא היה יכול שלא להתפעל מהפנים הבהירות, הכמעט שקופות, השיער הג'ינג'י העומד, והגרוב הקריר אך מרגש. קנייה ווסט, אחד שיודע לזהות כישרון, מיהר לשיר אתה גרסה של "buletproof" לטובת אחת ההוצאות המיוחדות. הבי.בי.סי חיברו בינה לבין להקת האייטיז הנערצת "Heaven 17" לסשן של שני שירים, אחד שלה ואחד שלהם "temptaion" ו-"In For The Kill", שהפך לקאלט.
השיר השלישי באותו סשן מפורסם היה קאבר ללהיט האייטיז של טי טי דארבי "Sign Your Name". היה בבחירת השיר הזה משהו כמעט מבהיל. דרבי הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות לאלבום בכורה מושלם, שאחריו היוצר השתגע ולא הצליח לשחזר אפילו עשירית מהצלחתו. ואכן כולם חיכו לאלבום שני של לה רו, אבל לאט לאט הבינו שמשהו לא בסדר.
האזינו לאלבום החדש במלואו:
בדיעבד התברר שג'קסון נפרדה מלנגמייד, נכנסה לחרדות, עשתה סשנים עם חצי העולם, ובסוף זרקה הכל לפח. מדי שנה הודיעה חברת התקליטים שהאלבום השני כבר מגיע, אבל כל שעבר הזמן היה ברור לכל מי שמכיר את ההסטוריה של הפופ, שזה ייגמר באסון. הציפיות לקראת האלבום היו גבוהות אך מהולות בחמלה. לא נעים לראות פדיחות כאלה. כך עברו חמש שנים. נצח בשנות פופ עדכני.
לכן ההפתעה עם "Trouble In Paradise" היא עצומה. לא רק שזה לא פיאסקו, זה בטח אחד האלבומים הכי יפים של השנה. ויותר מזה, כבר בשמיעות ראשונות ברור שזה אלבום קלאסי, כזה שלעולם לא יתיישן. אני אומר את זה כאילו בחוסר אחריות, אבל האמת שהאלבום הזה הוא ממש מקרה מבחן שיצטרכו ללמד בבתי ספר למוזיקה.
שילוב שכמעט איש בעולם לא יכול לייצר
ג'סקון לא שינתה את הסגנון שלה. היא רק פתחה קצת את האופקים, בקטן, בלי שכמעט שמים לב. וככה למרות שזה עדיין אלבום אייטיז אלקטרוני, שמתכתב עם דפש מוד, יאזו ושאר ההרכבים האלקטרוניים של אז, הוא מכיל רפרנסים חדשים וטובים. "Tropical Chancer" הקאריבי מתכתב עם "10cc" אבל גם עם "Get Lucky". עקבות של פרינס וסיקסטיז מהחוף המערבי מתערבים נפלא ב-"The Feeling".
אבל השיר שמדגים הכי טוב את הגאונות של האלבום הזה הוא "Sexoteque" שמרפרר בעדינות, כמו חלקים רבים באלבום, לימי הזוהר של גרייס ג'ונס אבל גם לסגנון של נייל רודג'רס, אחד שהיא עבדה איתו באחת הפאזות על האלבום הזה. כלומר זה שיר שמשלב באופן מרהיב ניכור של אלקטרו קלידים ניאו רומנטי עם חום fאנקי. שילוב שכמעט איש בעולם לא יכול לייצר.
ולא שזה השיר המושלם היחיד באלבום. למעשה כל תשעת השירים שמוגשים כאן הם תאווה לאוזניים. ובמיוחד ארבעת הראשונים. מאז האלבום השני של פלורנס, אני לאט זוכר רביעיה כל כך לוהטת. "Uplight Downtown" הפותח נשמע קצת כאילו לה רו של האלבום הראשון תפסה ראש עם אלבומים של לילי אלן וזרמה איתה. "Kiss And Not Tell" הולך עוד קדימה בדרך ללילי אלן, כי יש בו טיפה שרידי רגאיי. "Cruel Sexuality" הוא הרוקי יותר, נשמע קצת בהתחלה כמו טייק על אלביס בימי הרוקנ'רול ואז חוזר לפופ.
כל זה מפתיע עוד יותר, כי הבחירה הקלאסית של יוצרים שאלבום הבכורה שלהם כובש את העולם היא להגדיל נורא או לפחות להתנפח. הדוגמא האחרונה והלא נעימה היא של הצמד MGMT. ג'קסון לא רק שלא הגדילה, היא לגמרי הרגיעה, ואפילו מצליחה כבר באלבום הזה להיות קלילה ועולצת, מבלי שזה יפגע בפאתוס הבסיסי שלה. האמת, מעורר כבוד.
זה אולי לא הזמן הכי טוב להציג אלבום קיץ אופטימי כזה בישראל. אבל בואו נקווה שעוד מעט יגמר הגיהינום ואז כשתחזור המוזיקה לחיים שלנו, אפשר יהיה להעניק את "Trouble In Paradise" לכל חייל ששב משדה הקרב ורוצה לשמוע משהו שיעשה לו מצב רוח טוב וישכיח ממנו את החודשיים האחרונים. אלבום נ-פ-ל-א.
La Roux. Trouble In Paradise ***** חמישה כוכבים