אלבומו השלישי של שלומי שבן מגיע אחרי כמעט 15 שנים של יצירה. לכן לא מפתיע ששבן מגיע אליו בשל מאוד. מה זה בשל, שלומי שבן מוכן להתפוצץ. והוא מתפוצץ. "תרגיל בהתעוררות" הוא האלבום הטוב והשלם ביותר של שבן, הוא המימוש המלא של ההבטחה, הוא אחד האלבומים המוצלחים שיצאו כאן השנה, והוא ההוכחה, אם מישהו צריך הוכחה, ששלומי שבן הוא באמת יוצר מצוין.
מעבר לזה, זהו אלבום מעניין וכיפי, שהוא דוגמא טובה לאופן שבו צריך כרגע להישמע אלבום חדש. שבן הפיק אותו ביחד עם אסף תלמודי, תמיר מוסקט וחברי "הקולקטיב", מה שמקפיץ את כל העסק לפחות שתי קומות כלפי מעלה. זאת חבורה של מוזיקאים רציניים, שמשלבים יפה גישה עכשוויות עם רוק מסורתי, רעיונות קטנים וממזריים של הרגע עם קלאסיקה. זה צריך להיות תו התקן לאלבום ישראלי.
"ראש ממשלה לא בוחרים"
היתרון ב"קולקטיב", שהם להקה שמהותה הוא אנסמבל, מתבטא בשיר כמו "תמונה משפחתית עם רוה"מ". למרות שהוא מעט תיאטרלי בחלקים, ויש בו טון כזה של מה שקוראים "מחאה", השיר מצליח בכל זאת להיות מקסים ונעים. המשפט המעולה "ראש ממשלה לא בוחרים" מקבל את הווליום הנכון והרצוי. אגב, הליווי, המבנה, הקצב, הצליל, מזכירים מאוד את "סימפטיה לשטן" של הרולינג סטונז. זה מה שנקרא סאבטקסט. גם השיר "דיוטי פרי", הוא שיר כבד וקברטי, שההפקה המוזיקאלית גורמת לו להמריא.
החלק הפופי באלבום הוא לטעמי המוצלח ביותר שלו. במרכזו שלושת שירי האהבה-יחסים הנהדרים "היופי שלך מכאיב לכולם", "איקאה" ו"שמש עלי אדמות". אם יובל שרף הייתה צריכה הוכחה לעומק האהבה של שבן כלפיה, נדמה לי שהשירים האלה הם הרבה מעבר לסתם הוכחה. אחרון בסקציה הזאת הסינגל "לילה אחרון בלונדון", כנראה המושלם בשירי האלבום, שיש בו ניחוחות קרן אן, אולי התוצאה של סיבוב הופעות המשותף שלהם (עם אבישי כהן).
נינט וחוה כתוספת מעולה
אפרופו שינוי הזמן, יש באלבום שתי זמרות אורחות. ראשונה חוה אלברשטיין בדואט מרחיב לב, שקל לשמוע בו את ההתרגשות של שבן מול הזמרת שהוא כל כך מעריץ. והופעת אורח סולו של נינט טייב בשיר נהדר, "מלכה לב שבור" שהיא שרה באופן שרק היא יודעת. שיר שמזכיר, למי ששכח, את כשרון הביצוע המרהיב שלה. שתי הזמרות הן תוספת מעולה, שנותנת לאלבום עוד נפח. בעידן החדש זה כמעט הכרחי.
13 שירים יש באלבום, שהוא מגוון מאוד, וירטואוזי. אני אציין רק עוד אחד, "אילת", הומאז' לסאונד הסבנטיז של הרוק-פופ הישראלי. זאת מין בדיחה חמודה, במקצב רגאיי, שעושה כבוד לגרי אקשטיין, דורי בן זאב ולכל החברים מפסטיבל נואייבה, והחן שלה זה שהיא לא נשמעת כמו דאחקה. יש בה אהבה. אז שלומי שבן בהחלט מקיים. הוא סוגר את הפער בין שלומי שבן הפרופרמר המוצלח, שלומי שבן הדמות שמעוררת כל כך הרבה חיבה ואמפטיה, ובין היוצר שתמיד איכשהוא מתעכב. וטוב שכך.
"תרגיל בהתעוררות" הוא אלבום משובח. אפילו העטיפה מרחיבת לב. אני מניח שהופעת הבכורה בהיכל התרבות תהיה משגעת. ואם אפשר להציע, אז שהאלבום הבא יצא בעוד שלוש שנים. סתם, חבל על הזמן.
שלומי שבן, "תרגיל בהתעוררות" **** ארבעה כוכבים.
ג'ורג' מייקל "בית ספר לזמרים"
ג'ורג' מייקל הוא לא טיפוס בריא במיוחד. אני מניח שאפשר להגיד שהוא נרקומן ברמה כזאת או אחרת. בשנים האחרונות הוא מתח את הגבול עם הבריאות שלו באופן שהביא אותו בסוף לבית חולים באוסטריה, ולמקום הזה שממנו רואים בבירור את הסוף. לא מפתיע שהקריירה שלו מקרטעת כבר שנים. להיט גדול ואלבום מסעיר לא היו לו מאז תחילת המאה הנוכחית.
אלא מה? ג'ורג' מייקל הוא אחד משלושה או ארבעה הזמרים הטובים בעולם. אין קולות כאלה, אין יכולת ביצוע כזאת. כשהוא פותח את הפה אתה פשוט מת. ובנקודה הזאת בזמן, ובאופן מעט מפתיע, הקול שלו בשיאו. כל המתיקות הסכרינית של הנעורים התאיידה. מצד שני עוד לא התחילו הסדקים והצרידות שמתלווים לעליה בגיל. ולכן בזמן הזה אין דבר יותר כיפי ומרגש מאשר להאזין לג'ורג' מייקל שר.
לשמחתנו הוא לא מתעקש על שירים חדשים ומוציא עכשיו באלבום את הקטעים הטובים מתוך סיבוב ההופעות שערך לפני שנתיים עם תזמורת סימפונית בהפקת פיל ראמון. בסיבוב הזה הוא שר כמה מלהיטיו לצד קאברים, ואת כולם הוא שר באופן פשוט לא ייאמן. פעם היו אומרים על אחד כזה שהוא עושה "בית ספר לזמרים".
קחו למשל את "going on a town" של רופוס ויינרייט (שנמצא רק בגרסת הדלוקס, אבל למה לקנות גרסה לא דלוקס?). ויינרייט הוא כותב מחונן ומבצע עם נוכחות. השירים שלו נשמעים כאילו רק הוא יכול לשיר אותם. והנה בא ג'ורג' מייקל ובקלילות הופך את השיר הנהדר הזה לבלדה שכאילו נכתבה לו. או "the first time ever I saw your face" של רוברטה פלאק שהוא כבר ביצע באלבום הקבארים שלו, לפני עשור ונשמע עכשיו עוד יותר נפלא ובשל.
או הסינגל שיצא מתוך האלבום, ביצוע מחודש לשיר הנהדר של טי טי דארבי מהאייטיז "let her down easy". הבלדה הזאת שהייתה יפה גם במקור, אך לא זכתה להצלחה, הופכת כאן לאחת הבלדות היפות בתבל. באמת זה לא יאומן. מול כל מיני זמרים שהסתבכו עם חומרים מסוכנים ומתו או נחרבו, מציג מייקל את הגרסה הלא חינוכית: לא רק שנשארתי בחיים. אני שר הכי טוב ששרתי אי פעם.
הדבר היחיד שמונע מהאלבום הזה להיות קלאסיקה הוא שחלק מהשירים, במיוחד השירים המקוריים שלו מהתקופה היותר מאוחרת, לא כולם באותה רמה. ואני גם שונא את הביצוע הנודניקי שלו לשיר הנודניקי בתבל "Roxanne". אז זה לא מושלם, אבל זה חתיכת תענוג. הג'ורג' מייקל הזה יודע לשיר. וזה לא מעט.
George Michael. Symphonika, ***וחצי, שלושה וחצי כוכבים.