ישראל גוריון הוא תופעת טבע. בגיל 83 הוא עלה אמש (שלישי) לבמה בתיאטרון "גשר", בהופעה לציון השקת הדיסק השני המשותף שלו עם אסף אמדורסקי, כשהם מחזירים לחיים את צמד הדודאים והשירים שגוריון שר במקור עם בני אמדורסקי המנוח, אביו של אסף. זה מיזם מקסים ומענג שהשניים התחילו לפני חמש שנים, וכלל אז הוצאת אלבום מצוין עם 14 שירים. כעת יוצא אלבום חדש עם 14 שירים נוספים, שחלקם הגדול לא היה במופע הראשון, ובהתאם השניים עדכנו את המופע שלהם, ויוצאים לפרק ב'.
צריך גם קצת מזל בחיים, והתמזל מזלו של גוריון שהפרטנר המקורי שלו הותיר אחריו בן שידע לאסוף את הצלילים הישנים ולהתאים אותם לזמן הזה. ולא רק. אמדורסקי גם בנה את המופע כך שהוא עובד יפה על המנעד שבין ערב אמנותי של החייאת מוזיקה מהעבר, לבין ערב שירה בציבור. רק באמצע ההופעה, כשהקהל כבר כמעט ולא מסוגל לעמוד בלחץ, אמדורסקי מזמין להצטרף בכל הכח לביצוע "ערב של שושנים". מיד אחר כך עולה לבמה ריף כהן, לביצוע מאתגר של "שדמתי" ו"דבקה רפיח". שני השירים האלה, בביצוע הזה, הם הזדמנות לבחון מחדש את המפגש בין המוזיקאים שהגיעו הנה לפני כמעט מאה שנה מרוסיה לבין המוזיקה הערבית והתימנית שאותה שמעו כאן, והאופן שבו ערבבו ביניהן. בביצוע של ריף כהן, זה יוצא יפה מכל כיוון אפשרי.
הערב עצמו נפתח בלהיטים המוכרים. "שיירת הרוכבים", "בשדות בית לחם", ואחד השירים הכי יפים שנכתבו על שירות צבאי, "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" (מילים יהודה עמיחי, לחן מוני אמריליו, במקור מתוך ערב שירי משוררים של גלי צה"ל). גם בגילו המתקדם מצליח גוריון להחזיק את ההרמוניות היפות והגבוהות שהיו סימן ההיכר של הצמד המקורי. אמדורסקי שר באופן עכשווי ודואג שכל העסק ישמע עדכני לגמרי. נדמה לי שמי שאוהב מוזיקה ישראלית ישנה, לא יכול שלא להתרגש מהביצועים האלה.
בהמשך הם ביצעו לא מעט שירים שנשמטו בפעם הקודמת כמו "שבוע האחווה", ואפילו שירים נשכחים כמו "להם יש את אילנה", שיר ברזילאי שתרגם לעברית בשעתו יעקב שבתאי. המילים, באווירת דיזנגוף שנת 1968 הם תענוג שאין כמותו. גם אם השיר עצמו (שכלל לא הכרתי) הוא במשקל נוצה. פרט לריף כהן, התארחו בהמשך גם יהודה פוליקר שניגן כרגיל יפה בבוזוקי, ושלומי שבן שביצע איתם ביחד את "סימן שאתה צעיר", שיר שתמיד מעלה חיוך על השפתיים.
