רובין ת'יק הוא מסוג האנשים האלה שיוצרים ישראלים נוטים לקנא בהם שלא בצדק. אימא שלו היא כוכבת אופרות סבון. אבא שלו שחקן קולנוע וטלויזיה מהליגה השנייה. ככה שהוא נולד עם כל הקשרים הנכונים. כבר בשנות העשרה שלו הוא כתב שירים לברנדי וכריסטינה אגילרה. ב-2005 היה לו להיט ענק בשם "when I get you alone", שהצליח בעיקר בגלל שהוא הכיל את הקטע המוכר מתוך הסימפוניה החמישית של בטהובן.
האלבום השני שלו כבר מכר מליון וחצי עותקים בארצות הברית, אבל הוא תויג כזמר אר אנד בי מהליגה השנייה. כאילו, זה שהוא כמו ג'סטין טימברלייק, אבל פחות. הוא המשיך להוציא אלבומים והתפרנס, אבל קשה להגיד שהוא הפך לכוכב ענק. את הפרצוף שלו, איש כמעט לא מכיר. בטח לא מחוץ לארצות הברית.
הקיץ פתאום יש לו עדנה. באלבומו השישי "Blurred Lines" יש שיר באותו שם, שהפיק עבורו פארל וויליאמס, שאולי על רקע תהילת האלבום של דאפט פאנק, סחב איתו גם את ת'יק. כשיצא האלבום גם התברר שיש שם שיר שבו ת'יק האנין מסביר שיש לו ז.. גדול. (זה לא דימוי, זאת האמת, ככה הוא שר) ומיד גם נהיה סקנדל באינטרנט.
האלבום כולו עבר למקום יותר טוב ברשימת האלבומים שחברת התקליטים ששייכת לקונגלומרט "יוניברסל" דוחפת הקיץ בכל הכח ועם תקציב שיווק גדול. ולכן אתם קוראים עליו כאן. האמת היא שת'יק הזה הוא באמת יוצר בינוני. יש לו חן מסוים, אבל אין באלבום הזה שום דבר מיוחד. הצלחתו רוכבת גם על כך שהטון שלו דומה מאוד למה שעשה ג'סטין טימברלייק באלבום האחרון שלו, וזה מתאים לצליל של הקיץ הנוכחי.
ת'יק הוא מה שנקרא גבר שמרנטי. הוא מתנהל כמין ג'ורג' קלוני חרמן, גרסה לבנה של זמרי האר אנד בי השחורים. בקליפים שלו יש בחורות מגרות, והוא מצידו לובש חליפות וכאילו שומר על סטייל. באלבום משתתפים טובי היוצרים, כולל וויל אי.אם וקנדריק לאמאר. וככה האלבום הזה הגיע לראשי מצעד המכירות באמריקה, והפעם גם באנגליה. המבקרים האנגלים נורא שונאים אותו, ויורדים עליו, בעיקר בגלל הטקסטים המיניים.
אבל ביננו, הוא לא כזה גרוע. זה אלבום נעים להאזנה, בתנאי שאתם עושים עוד משהו. נגיד יושבים בחוף מנטה ריי עם כוס מרגריטה ואוכלים באלגנטיות מוס חצילים. או להבדיל כשאתם שוטפים את הרצפה בבית. כמובן שאפשר להתמרמר שדווקא האלבום הזה מכולם זוכה לדחיפה של חברת תקליטים ענקית. אבל להתמרמר זה הכי 2008.
Robin thicke. Blurred lines *** שלושה כוכבים.
שני שליש, שליש
אולי הפתרון הוא ללכת על אלבום להיטים. "NOW 19" החדש מהסדרה חובקת העולם, מכיל כמובן את שיר הנושא של רובין ת'יק ואת כל להיטי הקיץ כולם. ובמיוחד את הלהיט האהוב עלי "Love Me Again" של ג'ון ניומן, שיר סול דאנס אנגלי, עם צליל הפסנתר שיודעים לעשות רק אצלם, שבדיוק עכשיו גם משגע את גלגלצ. אבל האמת שכל הלהיטים הכי מוצלחים נמצאים כאן. איקונה פופ, אוויצ'י, וויל אי אם עם בריטני, "אמפייר אוף דה סן" וגם "Reload" המצוין.
הצרה באלבומים האלה היא שתמיד השליש האחרון הוא הרבה פחות לוהט. שם אוספים שירים יותר חלשים, או כאלה שסתם לא מתחברים כמו להיט הפרסומות "Ho Hey" של הרכב הרוק האמריקאי הלומינירז. אבל בשביל החצי הראשון לפחות, שווה מאוד, במיוחד אם אתן נערות בנות 14 שמחכות לשיר החדש של סלינה גומז, שנמצא כאן גם הוא.
אמנים שונים. Now 19 *** שלושה כוכבים.
הבריטים הלוהטים של הקיץ
אם כבר אנחנו בעולם הלהיטים כדאי בכל זאת להזכיר את דיסקלוז'ר. הצמד האנגלי המהמם במסורת הצמדים האלקטרוניים שהאנגלים מייצרים במיומנות עצומה. בזמן שאנחנו מחכים שכבר יצא סוף סוף האלבום השני של הצמד "לה רו", אפשר להתנחם באהבה בזרועותיהם של האחים החמודים גיא והווארד לורנס. אחד בן 22, השני בן 19, וביחד הם יצרו את אלבום הפופ הטוב של העונה.
הלהיט הראשון שלהם "Latch" שיצא בשנה שעברה הזכיר מאוד את "tainted love" של סופט סל. יותר מזה לא היה צריך. הם המשיכו להוציא שירים, ואת אלבום הבכורה שלהם כבר הוביל הלהיט ענק "when a fire starts to burn", שמערבב את צלילי הרגע עם סול דרומי ישן, שחור ועמוק, והבהיר שהם יותר מסתם שני אחים מחוצ'קנים עם שתי קונסולות קלידים.
"Latch"
"when a fire starts to burn"
חמישה משירי האלבום הזה הם כבר להיטים, האחרון שבהם "f for you" הוא כבר עמוק בעולם מוזיקת המועדונים, והרבה פחות פופי. מה אורך החיים של הצמד הזה? קשה לנחש. בינתיים אפשר להנות מצעירותם, היצירתיות שלהם, והרוח הרעננה שהם משדרים לעולם. חבל שאצלנו אין צעירים כאלה בכלל.
Disclosure. Settle **** ארבעה כוכבים.