דיימון אלברן הוא כנראה היוצר הכי מעניין שצמח בבריט-פופ של שנות התשעים. זה לא היה ברור מהרגע הראשון שהבחור עם העיניים העגולות והשיער חסר הצבע, שהאחים גלאגר מאואזיס נהגו להעליב כל הזמן, יהיה בסוף הדרך המוזיקאי הכי רציני מהחבורה. אבל ככה יצא. והיום זה כבר לא סוד. אחרי הגורילז, אחרי שהתחבר למוזיקה מקסימה ממאלי, האיחוד של בלר, ואחרי שכל פרויקט שהוא שם עליו יד נשמע מעולה, ברור שאלברן הוא האמן שאחריו חייבים להמשיך לעקוב.
עכשיו מגיעה "Dr Dee", אופרה אנגלית חדשה שהועלתה במנצ'סטר בקיץ שעבר ותעלה שוב בלונדון במסגרת פסטיבל התרבות שמוצג במקביל לאולימפיאדה. אופרה זה אומר קטעים שונים ומשונים. קטעי אוירה, מקהלות, זמרי אופרה, כל מיני. וכמובן שיש סיפור עלילה על מתמטיקאי אנגלי בשם ג'ון די מתקופת אליזבת הראשונה.
נשמע הכי פיטר גבריאל בימיו המוקדמים
בדיסק עצמו קשה לעקוב אחר הסיפור אבל גם לא צריך. בכלל, לפני שמתחילים להקשיב לדבר הזה, צריך להזכיר מה זה אופרה אנגלית. בעיני זה תמיד שם קוד למשהו שהוא לא מחזמר, אבל גם לא אופרה, ויש לו איכויות אנגליות עתיקות כאלה, לצד אווירת רוק עגמומי. במקרה של אלברן, שמשלב פולק ויקטוריאני עם קטעי תיפוף אפריקניים ושירים אישים, זה ממש יוצא מסעיר. בעיני הדרך הכי טובה להסביר איך זה נשמע היא לחשוב על "supper is ready" של ג'נסיס בגרסת 2012 כלומר בתוספת הרגישויות העכשוויות. והאמת שבשירים שבהם הוא שר ממש סולו כמו "Apple Carts", "Saturn" ואחרים הוא נשמע הכי פיטר גבריאל בימיו המוקדמים. הקול שלהם דומה וגם ההגשה.
ההאזנה לדיסק הזה לוקחת אותי אחורה לימי הפרוג העליזים של הסבנטיז, ואופרות הרוק המורכבות של אז. מישהו עוד זוכר את האלבום הקונספטואלי מעורר ההדים "קפטיין לוקהיד אנד דה סטאר פייטרס" של רוברט קלוורט, חבר ההרכב הוקווינד שעסק בסקנדל המטוסים האמריקאיים המקולקלים שנמכרו לגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה? זה גם מזכיר קצת אלבומים של להקת גריפון ואפילו את האסתטיקה של איאן אנדרסון וג'טרו טול, אם כי באופן אסוציטיבי בלבד. בקיצור הדיסק הזה מחזיר אותי לגיל 17, אל הישיבה מול חוברת המילים באלבום החדש של "יס", בנסיון להבין למה התכוון ג'ון אנדרסון. רק שנים אחר כך גילו לי שהוא היה בטריפ תמידי ופשוט מקיא מילים בלי קשר כדי לענות ילדים תמימים בחדרה.
במילים אחרות, האופרה של אלברן היא מאוד יפה וכיפית, אבל צריך לבוא לזה עם ההכנה הנכונה. אפשר כמובן באווירת אי-טיונז להוריד רק את השירים שאלברן עצמו שר סולו כמו "Cathedrals" הקסום, ולעקוף את כל בקטעים היותר אופראיים, אבל זה יפספס את העניין. קטע התיפוף הממכר "Preparation" מקבל משמעות רק בהקשר הרחב. ובעידן המולטי קולטי, כדאי בכלל לתת לזה צ'אנס כי אלברן הוא מלחין מעולה ואיש עם יד מצוינת. בקיצור הנה שתי הצעות: 1 תתמכרו לאלבום הזה של אלברן שהוא מוזיקאי נהדר ואיש חכם. .2 אולי שפסטיבל ישראל או המשכן בתל אביב יביאו את הפקה הזאת אלינו כדי שנוכל ממש לראות את זה על במה. נראה לי יהיה שווה.
Damon Albran. Dr Dee (הליקון), **** ארבעה כוכבים.
אלבום של יצור שהולך ונעלם מהעולם
קין הם להקה כזאת חסרת מזל. בערך מהיום הראשון הם הוגדרו כקולדפליי לעניים, ולך תסביר עכשיו שאין לך אחות. אבל לפחות בהתחלה היה להם להיט ענק "somewhere only we know", אחר כך כבר לא היה להם אחד נוסף והכל הלך די בינוני, אם כי בהצלחה מסחרית לא רעה.
עכשיו הם כבר באלבום רביעי, לטום צ'פלין יש עדין קול מקסים ונעים, וכותב השירים טים רייס אוקסלי חזר לעצמו. ומה שהכי חשוב, מאחר שקולדפליי הם כבר לא ממש קולדפליי, אלא יותר גרסת הפופ מצעדים של עצמם, פתאום לאווירת המנוני האצטדיונים של קין מתווסף חן חדש.
Keane - Silenced by The Night
"Strangeland" הוא לחלוטין אלבום של המנוני הופעות חיות. אלבום של יצור שהולך ונעלם מהעולם, להקת רוק ענקית. כמעט כל השירים מכילים פזמון מעולה שאפשר לשיר ביחד, ומבנה של צמיחה שאפשר להגדיל ולהגדיל, ככל שהקהל עצום יותר. זה לא מאוד שפיצי או מיוחד, אבל זה מתוק. קצת בנאלי, אבל באמת מזמן כבר לא שמענו כזה.
לא חוצים את גבול הדיוויד גואטה
גבול שקין לא עוברים כמעט אף פעם, הוא גבול הדיוויד גואטה, והעליות הדאנסיות שקולדפליי הכי התמכרו להם בדיסק האחרון. אפילו ב"Black Rain" החצי אלקטרוני, הם לא באמת נוטשים את גרוב הרוק הרך- עממי. איך אסביר זאת? באיפוד שלי אני אוהב מאוד בעידן הזה להקשיב בזה אחר זה ל"Every Teardrop" של קולדפליי ולהצמיד לזה את "I'm Glad You Came" של להקת הבנים "The Wanted" שמאוד דומה לו בגרוב. אי אפשר לחבר אף שיר חדש של קין לשירים של דה וונטד. אבל אפשר לחבר אותם לשירים יותר ישנים של קולדפליי ואפילו U2 מתקופת "ג'ושוע טרי".
אז מצד אחד זה קצת בנאלי, שירי הניינטיז האלה, עם הבס שעליו יושב כל הקצב של השיר. מצד שני השירים יפים, אין מה לומר. למשל "Are You Young" שפותח את האלבום. אבל זה ממש לא אלבום של שיר אחד, יש מלא. האמת שקין נשמעים קצת כמו א-הה בגרסה חדשה אך ישנה, מתאימה לכל נפש. אני ממליץ על "Neon River". וכמובן הופעה חיה.
Keane. Strangeland (הליקון), *** שלושה כוכבים.